לאמריקה יש מסורת של ויכוחים אגדיים. היו שבעת הוויכוחים של לינקולן-דאגלס של 1858, שהתקיימו במהלך ההליכה לבחירות למושב בסנאט האמריקאי באילינוי. היו ויכוחים על בריאתנות, על זכות בחירה לנשים, על איסור. ובשנת 1960, האומה התאספה סביב האח האלקטרוני כדי לראות את סגן הנשיא ריצ'רד מ. ניקסון הולך אחד על אחד עם הסנאטור ג'ון פ. קנדי. סדרת מפגשים זו – הוויכוחים הראשונים בטלוויזיה בין מועמדים לנשיאות – תניע את מה שהפך למחזה רבע שנתי. בלילות דיונים, מצביעים במספרים גדולים מתחילים לשים לב באמת למירוץ לבית הלבן.
וזו לא הגזמה לומר שזה יכול להיות הוויכוח הנשיאותי המשמעותי ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. כי הדמוקרטיה האמריקאית, פשוטו כמשמעו, על כף המאזניים. ומכיוון ששתי תוצאות אפשריות מאוד יכולות לשנות באופן דרמטי את מסלול המירוץ.
הראשון הוא שבניגוד לנרטיב הנוכחי, ג'ו ביידן מופיע כמועמד מונפש, קוהרנטי, חד, ממוקד, אנרגטי ונמרץ, תוך כדי דונאלד טראמפ נראה מבולבל, מבולבל, מועד וזקן. זה יחזיר את ביידן להגה של מירוץ תחרותי.
האפשרות השנייה היא שטראמפ פשוט מרסק את ביידן. שלביידן יש פגמים קוגניטיביים, מאבד מיקוד ומחזק את הנרטיב הרפובליקני שכבר רווח על גילו. וטראמפ פשוט דופק אותו, חציר אחר חציר, כשביידן יורד לשלוש ספירות.
כמובן, התרחישים האחרים, שהם אולי הכי סבירים, הם ששניהם מסתדרים בסדר, או מצליחים באותה מידה, או מדמים אחד את השני, והמירוץ לא משתנה הרבה.
אבל אלה ההימור עבור ביידן, וזו הסיבה שאני נותן לו ולצוות שלו קרדיט על כך שזרקו לעומק. כי הם חייבים. זה לא זמן וינטג' של גרין ביי פאקרס – הפעל אותו באמצע במשך חצר או שניים בכל פעם. זו השעה להתקפה בחוף המערבי, להבהוב פרעושים ולהצגות של פסל החירות.
הסיבה לכך שהוויכוחים יכולים להיות כל כך דרמטיים ומרגשים היא שאין רשת. אם אתה נופל, אתה פוגע ברצפה. ההבדל הוא שבגלל הפנאטיות המבוססת על MAGA, טראמפ יכול לקום בחזרה מהרצפה אם הוא זה שייפול. כי תומכיו איכשהו יעשו רציונליזציה של הכל. נגיד שכל העניין היה זיוף עמוק. תגיד שזה מזויף. תגידו שהוא ניצח לפני שהם בכלל הפעילו את המיקרופונים.
מצד שני, אם ביידן יפול במשחק הראשון הזה, הרטבת המיטה הדמוקרטית עלולה להפוך לצינור כיבוי אש. ואני יודע שזו לא האסטרטגיה שצוות ביידן מתכוון, אבל תחת התרחיש הזה, באמת יכולה להיות זעקה המונית בקרב צירים ומנדרינות של המפלגה לתוכנית ב' בוועידה.
אין היעדר פרשנות המספקת תובנה חשובה כיצד שניהם יכולים לנצח או להפסיד באירוע השוק הזה. אבל אני חושב שיש דרך אחת בטוחה עבור ביידן לצאת בראש.
צייר את טראמפ כמפסיד. פרק זמן.
טראמפ עוסק כולו בפסיכולוגיה. הוא בלגן עצום של נרקיסיזם. זה תמיד הכל עליו. הוא רץ לנשיאות בתחילה לא בגלל שחשב שהוא יכול לנצח (הוא לא זכה), אלא בגלל שהוא רצה גלגלי עיניים. הוא רצה להיות במרכז תשומת הלב. והוא ידע שהדרך הטובה ביותר לקבל את אור הזרקורים הגדול, הבהיר והחם ביותר בעולם היא לרוץ לנשיאות.
הכל בעיני טראמפ הוא להיות מנצח. או, בלשון המעטה יותר, בערך לֹא להיות לוזר. וביידן, למשל, יכול להעלות טענה מאוד עובדתית ואפקטיבית, שבכל הנוגע לעבודות, טראמפ היה כישלון אומלל. הגרוע ביותר מאז הובר. פחות עבודות כשהוא עזב מאשר כשהתחיל. בינתיים, ביידן, בהקשר זה, היה אחד הנשיאים המצליחים בהיסטוריה.
פעם אחר פעם, ביידן, במהלך הוויכוח, יכול היה פשוט ברוגע ובעקביות לתמוך בטראמפ דק העור על היותו המפסיד הגדול ביותר בכל הזמנים. בחרו שניים או שלושה נושאים: תגובת מגיפה מושחתת, סלידה מנאט"ו, תמיכתו בקיצונים, הקדנציה הראשונה הכאוטית שלו, שתי ההדחות שלו ו-34 סעיפי עבירות פליליות. רק לדחוף, לתקוע ולפרגן, ואני מאמין שטראמפ יתפרק.
ביידן הימר הכל על האמונה שהוא יכול לשרוד 15 סיבובים. יופי לו. עכשיו שים את הכפפות והניף.
