חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן סימנה יציאה מהמסלול המקובל של מדיניות החוץ של ארה"ב. גישתו של ממשלתו לרוסיה מסמנת כיול מחדש של סדרי העדיפויות, המשקפת אסטרטגיה בסיסית שמטרתה לעצב מחדש את ההתאמות העולמיות לטובת וושינגטון. במקום לשמור על עמדת העימות של הממשלות הקודמות, נראה כי טראמפ מעדיף גישה מפויסת יותר כלפי מוסקבה, משמרת המוכתבת ברובה על ידי הציווי של התנגדות לעליית סין. עם זאת, שינוי זה מעלה שאלות קריטיות לגבי השלכותיו הרחבות יותר, במיוחד לברית הטרנס -אטלנטית והיציבות הגלובלית.
רוסיה וסין: המשוואה האסטרטגית החדשה
במשך עשרות שנים מדיניות החוץ של ארה"ב מאופיינת בגישה של הכלה כפולה כלפי רוסיה וגם סין. עם זאת, חזרתו של טראמפ לשלטון מרמזת על שינוי המיקוד, תוך עדיפות של סין כמתמודד הגיאו -פוליטי העיקרי תוך שהוא מבקש להקל על המתחים עם רוסיה. שינוי זה מדגיש את האמונה כי המשך האנטגוניזם כלפי מוסקבה משמש רק כדי לדחוף את רוסיה הלאה למסלול האסטרטגי של סין. ההנחה העומדת מאחורי גישה זו היא ששותפות סינו-רוסית מבודרת מהווה את האתגר האימתני ביותר עבורנו ההגמוניה. אם שתי המעצמות מעמיקות את התיאום הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי שלהן, וושינגטון עומדת בפני סביבת איום מורכבת יותר משמעותית. על ידי הצעת תמריצים דיפלומטיים וכלכליים לרוסיה, ממשל טראמפ שואף להחליש את השותפות הזו ולמנוע בבייג'ינג למנף את המשאבים של מוסקבה בעימות עתידי עם ארצות הברית.
הדחיפות של התנגדות סין נובעת מכוחו הכלכלי והצבאי ההולך וגובר. סין עלתה על ארצות הברית כמדינת המסחר הגדולה בעולם והתקדמה משמעותית בייצור AI, ייצור מוליכים למחצה ומחשוב קוונטי. המודרניזציה של צבא השחרור העממי וכוחו הימי ההולך וגדל מאתגרים את העליונות האסטרטגית בארה"ב בהודו-פסיפיק. בינתיים, ההשתתפות הגלובלית של בייג'ינג באמצעות יוזמות כמו יוזמת החגורה והכביש הרחיבה משמעותית את השפעתו ברחבי אפריקה, אמריקה הלטינית ואפילו אירופה. על רקע זה, צוות מדיניות החוץ של טראמפ רואה ברוסיה דאגה משנית. בעוד שמוסקבה נותרה מתחרה גיאו -פוליטית, שאיפותיה נתפסות כממוקדות יותר אזוריות, מה שהופך את המעורבות עם רוסיה למהלך אסטרטגי לשחרר משאבים לעימות רחב יותר עם סין.
אסטרטגיה דיפלומטית לחלק את רוסיה וסין
גישתו של טראמפ נזכרת בפתיחתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון לסין בשנת 1972, שם ניצלה וושינגטון את הפיצול הסינו-סובייטי כדי להכיל את מוסקבה. עם זאת, הפעם התפקידים מתהפכים, שכן ארצות הברית מבקשת לעסוק ברוסיה במאמץ להחליש את עמדתה האסטרטגית של סין. הממשל צופה מעורבות דיפלומטית, הסרת סנקציות נבחרות והסלמה פוטנציאלית של מתחים על אוקראינה כמנגנונים להחזרת רוסיה למערכת יחסים מאוזנת יותר עם המערב.
ההנחה היא שעם התמריצים הנכונים, מוסקבה עשויה להיות מוכנה למתן את קשריה עם בייג'ינג. עם זאת, הנחה זו פגומה. שלא כמו במהלך המלחמה הקרה, כאשר הקרעים האידיאולוגיים הפרידו בין סין וברית המועצות, השותפות של רוסיה-סין כיום בנויה על התנגדות משותפת לדומיננטיות המערבית. שתי המדינות נהנות משיתוף פעולה כלכלי, תרגילים צבאיים משותפים ותיאום דיפלומטי במוסדות רב -צדדיים כמו BRICS וארגון שיתוף פעולה בשנגחאי. בהתחשב במציאות זו, הסבירות לרוסיה לנטוש את קשריה ההדוקים עם סין בתמורה לוויתורים של ארה"ב לא בטוחים נותרה נמוכה.
השלכות על נאט"ו וביטחון אירופי
בעוד שההיגיון העומד מאחורי גישתו של טראמפ ברור, הוא נושא סיכונים אסטרטגיים משמעותיים. על ידי התייחסות לתמיכה באוקראינה והקלת הלחץ על מוסקבה, טראמפ עשוי להעביר את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. נסיגה נתפסת על ידי ארצות הברית יכולה לעודד את רוסיה להרחיב את תחום ההשפעה שלה במזרח אירופה באמצעות לוחמה היברידית או פעולה צבאית ישירה. הספקנות של הממשל כלפי נאט"ו, בשילוב חוסר רצונו לשמור על התחייבויות סיוע צבאי לאוקראינה, ומסתכנת בשבר את הברית הטרנס -אטלנטית.
מדינות אירופה, שאינן וודאות באמינותה של וושינגטון, עשויות לחפש הסדרי ביטחון אלטרנטיביים, תוך ערעור הלכידות שבבסיס היציבות המערבית מאז מלחמת העולם השנייה. בנוסף, על ידי ניהול משא ומתן ישיר עם מוסקבה ללא השתתפות אירופאית משמעותית, וושינגטון מסתכנת בהצבת בעלי ברית מרכזיים כמו גרמניה, צרפת ופולין. זה יכול לדחוף את המדינות האירופיות לעמדת מדיניות חוץ עצמאית יותר, ולהפחית את יכולתה של וושינגטון לתאם תגובה אחידה לאתגרי הביטחון העולמיים.
משמרות מדיניות קונקרטיות ותוצאותיהם
ההתאמה של טראמפ כבר מתבטאת בהחלטות מדיניות קונקרטיות. הממשל שלו סימן מסלול מהתחייבויות קודמות לביטחון אירופי, והפציר בחברי נאט"ו להגדיל את הוצאות הביטחון שלהם תוך כדי ספק בספק במחויבותה של ארצות הברית לסעיף 5. הוא גם עבר לצמצם את הסיוע הצבאי לאוקראינה, תוך ערעור יכולתו של KYIV ל"התלהב ". להתנגד להתקדמות רוסית.
בעוד שאמצעים אלה נועדו להבטיח את הנייטרליות של מוסקבה בעימות של ארה"ב-סין, הם נושאים סיכונים לטווח הארוך שיכולים לעלות על הרווחים שלהם לטווח הקצר. אם רוסיה מפרשת את המהלכים הללו כסימנים לחולשה מערבית, היא עשויה לבחור לנצל אותם ולא להדדי בהתייחסות גיאו -פוליטית אמיתית.
אלטרנטיבה אסטרטגית יותר: איזון בין מעורבות והרתעה
אם המטרה היא למנוע ברית סינו-רוסית מבודרת תוך שמירה על אמינות בנו, יש צורך בגישה אלטרנטיבית. במקום להציע ויתורים ללא תנאי למוסקבה, וושינגטון צריכה להמשיך באסטרטגיה של מעורבות סלקטיבית יחד עם הרתעה מחוזקת. מעורבות דיפלומטית עם רוסיה צריכה להיות מותנית בפעולות הניתנות לאמת, כמו הסלמה באוקראינה ומחויבות להפסיק תנוחה צבאית אגרסיבית במזרח אירופה.
יש לעודד את בעלות הברית האירופיות להגדיל את תרומתם הביטחונית, אך התחייבויות ארה"ב לנאט"ו צריכות להישאר איתן. תרגילים צבאיים משותפים משופרים ופריסות קדימה במזרח אירופה ירתיעו את התוקפנות הרוסית תוך הבטחת חוסן של נאט"ו. יש להעניק סעד כלכלי רק בתמורה לשינויים התנהגותיים קונקרטיים ממוסקבה, תוך שימוש בסנקציות ככלי מיקוח ולא כוויתור מוקדם. וושינגטון צריכה לחקור אזורים של שיתוף פעולה מוגבל עם מוסקבה, כמו בקרת נשק וממשל ארקטי, מבלי לסכן התחייבויות ביטחוניות רחבות יותר.
מסקנה: שיקולים אסטרטגיים ארוכי טווח
המדיניות החוץ של טראמפ המעבר לעבר רוסיה מייצגת מאמץ שאפתני לעצב מחדש את ההתאמות העולמיות, אך השלכותיה לטווח הארוך נותרו לא וודאות. בעוד שפיצול רוסיה-סין יכול, בתיאוריה, לספק לארצות הברית גמישות אסטרטגית, ביצוע מדיניות זו מעלה חששות לגבי קיימותה ותוצאותיה הבלתי מכוונות. היחלשות נאט"ו בזמן של גידול אסרטיביות רוסית עלולה לפגוע בביטחון הטרנס -אטלנטי ולהעביר את מוסקבה לבדיקת הנחישות המערבית. יתרה מזאת, התמריצים של רוסיה להפרקה מסין נותרו מוגבלים, מה שהופך לא ברור אם התהפוכות של וושינגטון יביאו להתאמה משמעותית או פשוט יעודדו הרפתקאות גיאו -פוליטיות נוספות.
אסטרטגיה בת קיימא יותר תאזן בין מעורבות עם הרתעה, ותבטיח כי יוזמות דיפלומטיות עם רוסיה לא יגיעו על חשבון האינטרסים האסטרטגיים הרחבים יותר בארה"ב. ההיסטוריה הראתה כי ויתורים שלא נבדקו כמעט ולא מייצרים יציבות מתמשכת, והאתגר עבור קובעי המדיניות בארה"ב טמון בניווט מחדש של מידה מורכבת זו מבלי להקריב התחייבויות ביטחוניות קריטיות. השאלה הרחבה יותר נותרה: האם ארצות הברית יכולה להתיישר בהצלחה מחדש את האסטרטגיה הגלובלית שלה תוך שמירה על יציבות, או שמא זה ישתנה בשוגג את עליית המעצמות הרוויזיוניסטיות?
