הדיון הנשיאותי הראשון ב-2024 נקבע ליום חמישי, וייתכן שיש חוכמה בפתגם הישן: העבר הוא פרולוג. בהחלט יכול להיעשות כי אחת הסיבות העיקריות דונאלד טראמפ זכה במועמדות מפלגתו ב-2016 – והמשיך לזכות בבחירות הכלליות – זה בגלל מחזה החובה של הופעות הדיונים שלו מחוץ לפסים. שמונה שנים מאוחר יותר, קהל גדול יתכוונן ל-faceoff, להתארח ב-CNN, או יקדיש זמן לגלול דרך סליל השיא המקוון. כהכנה, כדאי לשקול מדוע העימותים הקודמים הללו שיחקו את החוזקות של טראמפ.
זה מובן מאליו שטראמפ נכנס לוויכוחים המוקדמים עם יתרון משמעותי מול תחום ה-GOP הגדול. הסיבה העיקרית: הוא היה כוכב ריאליטי בטלוויזיה, נוח מאוד עם המדיום של הטלוויזיה ומתאים לקהל בבית ובאולפן. ניסיון בריאליטי טלוויזיה – ז'אנר שאינו קשור לעולם האמיתי – אפשר לטראמפ לנתח את האמת ולהמציא עובדות תוך כדי תנועה, התנהגות שהוכיחה את עצמה כיעילה במיוחד כאשר חיזרו אחרי ציבור עם מערכת חיסון שמועות שנפגעה.
לא כדי להצדיק את המובן מאליו, אבל טראמפ ידע להתייחס לפוליטיקה עצמה כתוכנית ריאליטי. בחודשים הראשונים של הפריימריז, ספקנים ראו במועמדותו רק את הדרך שלו ללטש את המותג שלו. עצירה מוחלטת. אולם ברגע שטראמפ קיבל ויכוח או שניים מתחת לחגורתו, הוא הבין – כמו גם הממסדים הפוליטיים והתקשורתיים – שהוא מצא את המנהל הפוליטי שלו. בקצרה, חטיבות חדשות הכבלים והרשת החלו להוביל אותו.
עד מהרה הם שיווקו את המירוץ לנשיאות כמו סדרת פריים טיים. עַל שני תריסר בערבים, הטלוויזיה סיפקה סיקור חי של תוצאות הבחירות המקדימות והסמינרים. במהלך 15 חודשים, החל מאוגוסט 2015, היו 31 דיונים, בתי עירייה ופורומים. בנוסף, עצרות מסע הבחירות של טראמפ ונאומי הפריימריז של הלילה שודרו לפעמים או שודרו בשידור חי.
ג'ף צוקר, למשל – אז הבוס ב-CNN – הלך על הכול עבור טראמפ. לא פלא: הוא היה המנהל ב-NBC שעזר לנווט את הצלחת תוכנית הריאליטי של טראמפ עצמו, השוליה. רוג'ר איילס, שניהל אז את פוקס ניוז, ראה במועמד גם סוג של כישרון מרקיזה שלו: רועש, חוצפני, בלתי צפוי ומרשים פיזית, כל אלו תורגם לקטנטונת רייטינג. תוך זמן קצר, סיקור הרוויה הזה בכבלים ובשידור גרם לצופים להתמכר המירוץ הגדול. הוויכוחים הפכו, למעשה, לסדרת טלוויזיה אפיזודית, בסימולקאסט. התוכנית איחדה שלושה פורמטים, שכולם שוכללו במהלך שנות ה-90: תוכנית הריאליטי, תוכנית הדיבור/דעה, וסאגת החדשות בטלוויזיה., מ"קונפליקט במפרץ" (90-91'), ל"משפט המאה" של OJ סימפסון (94-95'), למצעד להדחה (98-'99), שלא לדבר על בוש נגד גור ('00-'01).
הוויכוחים – והמירוץ עצמו – התגלו כתפורים לדמות ריאליטי כמו טראמפ: האופי הסדרתי של התחרות, המתח המזויף, האובססיה עם תהליך. כך גם היה הקיבעון על הזוכים של השבוע ("אנחנו הולכים לנצח בליגה הגדולה, תאמין לי") והמפסידים ("אני אוהב אנשים ש לא היו נלכד"). זה היה פורמט שטראמפ הכיר מקרוב. והוא חיזק את אחיזתו בבוחרים בשלב מוקדם על ידי הופעה בתפאורה שהתאימה לזוהר הראווה שלו ולסגנון העלבון-קומי שלו.
כשהמועמדים הרפובליקנים התייצבו על במת הוויכוחים, טראמפ בדרך כלל ימוקם על הדוכן המרכזי. הוא היה מציג יותר שאלות מאשר המתחרים שלו. לתפאורה היו רמזים ל ניצול ו השוליה. לפעמים, המנחים היו מתמקדים פחות במדיניות של המועמדים מאשר בדעותיהם אחד על השני: "סנטור קרוז, אתה הצעת שמר טראמפ 'מגלם את ערכי ניו יורק'. אתה יכול להסביר למה אתה מתכוון בזה?" קו השאלות הזה עודד סכסוך ועזר להגביר את נטייתו של טראמפ להרוס את יריביו. בינתיים, הניתוחים שלאחר המוות על ידי מומחים היו מהדהדים במשך ימים באתרי אינטרנט, במדיה החברתית, בעיתונות המודפסת ובתוכניות החדשות והדעות, ומאריכות את הייסורים והפרשנות.
לאורך כל הדרך, טראמפ שיחק לפי חוקי הריאליטי-טלוויזיה. הוא לא "התכונן". הוא שיחק את ה-malaprops שלו ואת הבלסטר כמו אוֹתֶנְטִיוּת. הוא והפונדקאים שלו "סבבו" את הביצועים שלו לפני ראיונות ואחרי ראיונות. הוא הכניס את משפחתו לתהליך, מה שעזר לחזק את כוח המשיכה שלו ולמלא את סיפור הגב שלו. הוא הפיץ שמועה ("אני שומע…"; "כולם אומרים…"). כשהדברים לא התנהלו כרצונו, הוא האשים את המיקרופון שלו או האפרכסת שלו. הוא הטיל ספק במנחים. הוא יילל והוא נזף והזעיף פנים.
נראה היה שלטראמפ יש את המתקן לומר כל מה שנשמע הגיוני או שערורייתי באותו הרגע. הוא יבנה "חומה יפה" לאורך הגבול המקסיקני –מה שמקסיקו תעשה לשלם עבור. הוא ישנה את עמדותיו, יפריך מועמדים אחרים שהוא שיבח בעבר, מכחיש דברים שהוא באמת אמר. וכל זה נבדק יחסית ללא עובדות על ידי יריביו – או אפילו המנחים. בעוד ששאר בעלי התקווה הנשיאותית בשלב הדיון נתנו תגובות שהתבססו על IRL, בגדול, טראמפ שיחק וירטואלית. הוא הבין שבתכניות ריאליטי חצי האמת החכמה ביותר עלולה לפצוע אנושות יריב, והשחקן הכי ערמומי ינצח לעתים קרובות – ו לשכנע הקהל שלו.
על ידי בנייה על בסיס יציב של המצאה וערפול תמידי – יסוד שהוקם על ידי שניים מקודמיו ביל קלינטון ("ניסיתי עם מריחואנה פעם או פעמיים… לא שאפתי") וג'ורג' וו. "המשימה: הושלמה" בוש ("בקרב על עיראק, ארצות הברית ובעלות בריתנו גברו") – טראמפ התחיל להעלות את השקר הארוך לאמנות מיצג.
אין שום מסתורין היכן טראמפ חידד לראשונה את מלאכת הריאליטי. הוא למד לראשונה מנסיכי הליצנים של המקצוע: מתאבקים מקצוענים.
בשנת 1988, איל הקזינו חיזר ל-World Wrestling Entertainment (אז נקרא WWF), שהחל לקיים משחקים בזירת טראמפ פלאזה שלו באטלנטיק סיטי. זה היה תור הזהב של הפופוליזם השמרני, כמו סטיבן ל. מילר פעם תיאר את זה ב סקירה לאומית, ו"הבמה הגדולה ביותר של ההיאבקות המקצוענית הייתה המקום שבו נולד דונלד טראמפ הפופוליסט". בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, טראמפ בא לכבד את כוכבי הספורט, יחד עם התעלולים התיאטרליים שלהם והאופן שבו הם כוונו לאויבים "רשעים" שניתן להביס אותם סופית.
לדבריו, "הוא הפך למאסטר בטראש טוק, בטירוף ובידורי טלוויזיה". דיוויד גרגןהיועץ הנשיאותי והאנליסט הפוליטי לשעבר של CNN, וזה יגיע לשיאו בהופעתו של טראמפ ב-2007 בטבעתשם הוא יצא מנצח כשסטנד-אין המתאבק המיועד שלו ניצח את הסטנד-אין של WWE honcho וינס מקמהון. שלל הניצחון של טראמפ? הוא זכה לגלח את ראשו של מקמהן, ממש שם על הבד – כשהמעריצים השתוללו. "בסיס הצווארון הכחול של טראמפ", כתב מילר, "מאמין שהוא אחד מהם. הוא אוהב את התחרות של הכל כמוהם, והוא בילה שנים על גבי שנים בטיפוחם. האנשים האלה הם מעריצים של טראמפ יותר מאשר הם מעריצים של שמרנות". גרגן הוסיף: "מעריצי ההיאבקות המקצוענים מבינים שהם צופים בתחרות שבדרך כלל קבועה. יותר מהכל, הם רוצים לבדר אותם".
האינסטינקט הבטן הזה על הקהל שלו שם את טראמפ במקום מצוין, להערכת עיתונאי ג'אד לגום, אז העורך הראשי של ThinkProgress.org, נגד שורה של מועמדים שהוכיחו את עצמם כלא מתאימים לו. "טראמפ מתנהג כמו מתאבק מקצועי", ציין לגום ב-2015, "בזמן שיריביו של טראמפ מנהלים את המירוץ כמו קרב אגרוף. בעוד שאר השטח מודדים את הנגיחה הבאה שלהם, טראמפ מתקן אותם מעל הראש עם כיסא מתכת".
הוויכוחים יכניסו את הבסיס לריאליטי-טלוויזיה לכל מה שאחרי. המתמודדים המצומצמים, הכוכב הבלתי צפוי, הבריתות המשתנות, ההיסטוריונים מחוץ לבמה – כולם הפכו לממכרים, לא רק לצופים אלא גם לרשתות. חטיבות חדשות החלו להתבסס על ההכנסות מפרסומות שהגיעו מהתוכניות הלא מתוכננות, הזולות והצפויות הללו, שהוכיחו את עצמן כבוננזה בשורה התחתונה שלהן. נקבעו דיונים נוספים. הסדרה ירדה לכדור שלג. הכוכב קיבל עוד ועוד זמן שידור. הטריוויה של המירוץ התגברה במחזור החדשות ובתרבות.
כשהוועידה הלאומית הרפובליקנית התגלגלה ביולי 2016, טראמפ שבר את המסורת והחליט להופיע כל ארבעת הלילות, לפעמים זורם פנימה דרך Jumbotron. ובבוא הבחירות הכלליות, היה לו יתרון מובהק. בזמן הילארי קלינטון בעצרות שלה היו מגייסים אנשים כמו ברברה וברוס ו ביונסה, טראמפ, הודות לקהל המעריצים שלו וחשיפת הוויכוחים החודשיים שלו, יכול היה למשוך קהל רחב יותר, ללא ספק, שראה אותו בשוויון נפש עם מציצי המציאות והציוצנים שלו. היו לו את הקרדשיאנס ו קניה. היה לו צוות שושלת הברווז ו World Wrestling Entertainment, Inc. Yentl בהשוואה לקימייה? אין תחרות. בתור בידור טהור, טראמפ כבר ניצח. ההופעה שלו הייתה הרווק; זה של הילרי קלינטון היה קרן טלוויזיה ציבורית.
ובספטמבר ואוקטובר ההוא, כאשר הוא היה הולך ראש בראש עם הילרי קלינטון בשלושה דיונים נשיאותיים, כל ההימורים לא היו. בשלב מסוים, נראה היה שהוא נושם בצווארה. באחר, הוא מלמל בקול וקרא לה, "אישה מגעילה". האנימוס ההדדי היה כל כך עבה שאפשר היה לחתוך אותו בחרב.
אם העבר הוא פרולוג, יש רגע אחד מרכזי שצריך לקחת בחשבון לפני יום חמישי הבא. במהלך אחד הוויכוחים שלהם, קלינטון וטראמפ ניהלו חילופי דברים אלה.
הילארי קלינטון: "זה פשוט נורא טוב שמישהו עם הטמפרמנט של דונלד טראמפ לא אחראי על החוק במדינה שלנו".
דונאלד טראמפ: "כי היית בכלא."
מה שנשמע עשיר במיוחד מאדם שעומד להישפט ב-11 ביולי – על 34 סעיפי עבירות.
השורה התחתונה ברורה. אם ג'וזף ר. ביידן ג'וניור. רוצה לזכות בזה, כמו שעשה ב-2020, אולי יהיה הגיוני שהוא יתחיל לצפות בכמה מקלטות הווידאו הישנות האלה לפני שהוא נכנס לזירה. כי, ובכן, כמו שמישהו צייץ פעם: "תהיו שם. יהיה פראי."
קטע מתוך שנות התשעים השובבות: העשור ששחרר סקס, שקרים והרשת העולמית מאת דיוויד פרנד. ©2024 David Friend והודפס מחדש באישור מ-Twelve Books, חותם של Grand Central Publishing, חטיבה של Hachette Book Group, Inc..
