מבין כל חברי נאט"ו הנוכחיים, Türkiye ככל הנראה מנהלים את היחסים הקרובים ביותר עם קייב וגם במוסקבה, כפי שהצביע הן על ידי עסקת יצוא התבואה שנמצאה במשא ומתן בשנת 2022, כמו גם לשבחים הציבוריים של ארדואן ותמיכה בפוטין ובמקביל לספק מל"טים לאוקראינה.
Türkiye גם הכפיפה את שריריה בחזית הדיפלומטית, ומנהלת משא ומתן על חידוש ביחסים עם אתיופיה וסומליה בסוף 2024. עם שיחה באירופה של שליחת שומרי שלום לאוקראינה כחלק מעסקת שלום משא ומתן, השאלה מי בדיוק תוביל ואדם כוח שמירת השלום מתנשא גדול.
ובכל זאת, כאן, מדינה אחת, טורקייה, בולטת מהשאר. לצד קשריו עם אוקראינה ומוסקבה, טורקיה מחזיקה בצבא השני בגודלו של נאט"ו בסביבות 350,000 כוח אדם, מאחורי ארצות הברית, שחלקן היו להלכה להוביל כוח שמירת שלום. אף כי אין כל התחייבות לכך שפעולת שמירת שלום כזו תעבור, הפתיחות הדיפלומטיות של טורקייה מסמנות נכונות לעסוק בתיאטראות רבים יותר מלבד אלה שהיא כבר מעורבת בהם, כלומר המזרח התיכון, הקווקז ומרכז אסיה.
רכיבים שונים של תוכנית שלום הוצפו בנקודות שונות; לדוגמה, בהצעתו של הנשיא הנבחר דאז טראמפ להפסקת אש, שנדחתה ב- 30 בדצמבר 2024 על ידי שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. התנגדויותיו של לברוב היו פי שניים: שרוסיה לא יכלה לקבל את אוקראינה בנאט"ו, אפילו בעיכוב של 20 שנה, וכי כוח שמירת שלום המורכב ממדינות המערב יהיה גם לא מקובל.
התייחסות לדאגה האחרונה היא קלה יותר להתמודד. בדרך כלל, כדי להצליח, שומרי השלום זקוקים לאמון של כל הצדדים או לרוב להיות יעילים. המשמעות היא שכוח שמירת שלום אירופית או נאטו נמצא ככל הנראה מהסבירות מהשולחן, כפי שציין לברוב.
אבל מה אם היו מעורבים שומרי שלום ממדינות אחרות? באופן מסורתי, שומרי השלום של האו"ם נשלטו על ידי חיילים ממדינות דרום אסיה; ארבע מחמש המדינות המובילות מבחינת שומרי השלום התורמים למשימות האו"ם נמצאים בדרום אסיה. ולמרות שזה לא צורך קפדני, לעתים קרובות קיימת הטיה לטובת שומרי שלום שיש להם הבנה תרבותית דומה למפלגות בהן הם שומרים על השלום לטובתם. זו הסיבה שבמקרים רבים האו"ם גיבה את פעילויות שמירת השלום על ידי גורמים כמו האיחוד האפריקני, במהות משטרת החצר האחורית שלהם. מאז שנת 2000, 38 משימות שמירת שלום באפריקה הובלו על ידי מדינות אפריקה, 22 מהן בחסותו הישירה של האיחוד האפריקני.
מלחמת אוקראינה, מחוץ לנוכחות צפון קוריאה בקורסק בזמן כתיבת שורות אלה, היא ביסודה מלחמה בין מלחמה, ומלחמה המשפיעה על מדינות אירופה. מכיוון שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הציג את נאט"ו ואת 30 המדינות החברות באירופה כמעשה במלחמה עם רוסיה, הדבר מגביל את האפשרויות של שותף אזורי האמון על ידי שני הצדדים. מדינות אירופה בולטות הנייטרליות רשמית כוללות את סרביה, אוסטריה ואירלנד, אך יחד, שלוש המדינות הללו כוללות אוכלוסייה משולבת של כ -21 מיליון ו -55,000 חיילים פעילים.
היציאה מהדמויות של "הקו הירוק" של קפריסין DMZ, הערכה טיפוסית עבור שומרי השלום לקילומטר מלפנים היא בסביבות 10-20. הגבול בין בלארוס לאוקראינה כמו גם רוסיה ואוקראינה יחד מהווה קצת יותר מ -2000 ק"מ באורך כולל. לפי הערכה שמרנית אז, היה צורך בכ- 40,000 שומרי שלום כדי להבטיח את כל מתיחת הגבול. לעומת זאת, המשימה הגדולה ביותר לשמירת השלום של האו"ם פרוסה עמדו על 20,000 שומרי שלום ב- DRC בשיאו.
בנוסף לדרישות הלוגיסטיות של שמירה על נוכחות כה גדולה באזור הגבול, טורקיא עשויה גם לרצות להביט במדינות אחרות בתמיכה במאמצי שמירת השלום שלה. מבחינה תרבותית, המדינות הקרובות ביותר לאירופה שיכולות לתמוך ביעילות במשימת שמירת שלום הן ברפובליקות הסובייטיות לשעבר. מבין המדינות הסובייטיות לשעבר אלה, היחידים עם שדה שווי צבאי הם אזרבייג'ן, קזחסטן ואוזבקיסטן. מלבד אוקראינה, כל שאר הרפובליקות הסובייטיות לשעבר הן קטנות הן באוכלוסייה והן באנשי צבא פעילים. כל ארבע המדינות הללו הן גם חברי הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE), וכולם נמצאים בשותפות של נאט"ו לשלום.
שלוש המדינות הקטנות יותר הן ניטרליות רשמית בסכסוך. עם זאת, עם ארבעת אלה יחד, בסך הכל 530,000 אנשי צבא פעילים, יתכן שזה עדיין לא מספיק כדי לא להימנע ממאמץ מופרז על הצבאיות המעורבות במספר הכוחות המשוער הדרוש. אם Türkiye היה מוביל את כוח שמירת השלום המעין-אירופי הזה באוקראינה, זה יכול היה לעשות טוב יותר מאותן מדינות ניטרליות שהוזכרו קודם לכן.
כל מאמץ שמירת שלום יהיה קשה ליישום ללא קשר למי שמוביל אותו. שומרי השלום היו מונחים את דרכו של פגיעה, במיוחד אם המתחים הגיאו -פוליטיים יישארו גבוהים. כל משימת שמירת שלום תצטרך לקבל מנדט מוגדר בבירור שהוסכם על ידי שני הצדדים. יש לתכנן בקפידה את התיאום בין כל כוח רב לאומי. לבסוף, גודל כוח שמירת השלום עשוי בסופו של דבר לעלות למשאבים כספיים משמעותיים, אשר חייבים להגיע ממקום כלשהו.
בסך הכל, היתרונות העיקריים לביצוע כוח רב -לאומי שכזה יהיה הלגיטימיות המוגברת של המבצע בעיני הקהילה הבינלאומית וכן שיתוף בנטל בקרב המדינות המשתתפות. חשוב לציין כי זה נובע בתקדים של פריסת כוחות רב לאומיים לאזורי קונפליקט באמצעות חיילים תוך-אזוריים כבסיס למבצע. לפיכך, האתגרים העיקריים להצעה זו לא נובעים מההרכב התיאורטי שלה, אלא מהאתגרים הגלומים בהקמת כוח שמירת שלום מלכתחילה.
