בספטמבר 1939, העולם היה עד לתפנית טראגית של אירועים כאשר פולין נפלטה ולאחר מכן מחולקת בין שני משטרים טוטליטריים: גרמניה הנאצית וברית המועצות. חלוקה זו נבעה מהסכם מולוטוב-ריבנטרופ הידוע לשמצה, הסכם אי-תוקפנות שכלל פרוטוקולים סודיים לחלוקת מזרח אירופה לתחומי השפעה. בעלות הברית, במיוחד בריטניה וצרפת, לא הצליחו לספק תמיכה נאותה לפולין, מה שהוביל להתמוטטותה המהירה ואיים על עצם הישרדותה של האומה הפולנית. זה היה הסוף של מה שהמשורר הבריטי WH אודן כינה "עשור לא ישר נמוך".
ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, בעקבות המתיחות הגוברת באירופה, הצהיר באופן מפורסם, "תוויתי את המסלול שלנו; אין לי ספק שזה יוביל אותנו לשלום גדול ומתמשך", הצהרה שהוא יצטער עליה כשהתברר שהפיוס הוביל רק לתוקפנות נוספת. ההשלכות של כישלון זה התרחבו הרבה מעבר לפולין, שכן היעדר פעולה נחרצת מול התוקפנות חיזק את גרמניה וברית המועצות – שהגיע לשיאו בפרוץ מלחמת העולם השנייה, סכסוך שיגבה מיליוני חיים ויעצב מחדש את הסדר העולמי .
כיום, מתרחש תרחיש דומה להחריד סביב ארמניה, אשר – לאחר רצח העם של 1915-18 – שוב מוצאת את עצמה במצב מסוכן. הפעם אלו שאיפותיו הניאו-עות'מאניות של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן והדחף של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לשחזר את ברית המועצות שמעצבות מחדש את האזור באמצעות מיופה כוחם, אזרבייג'ן האוטוקרטית העשירה בנפט. התוקפנות הצבאית של האחרון באזור נגורנו קרבאך בסתיו 2020, בתמיכת רוסיה וטורקיה כאחד, הציתה מחדש סכסוך טריטוריאלי רדום, וכתוצאה מכך נכנעה ארמניה ב-9 בנובמבר 2020. המשך התוקפנות האזרית, שכללה מצור ורעב של אזרחים, הוביל לגירוש של 120,000 ארמנים מאדמותיהם ההיסטוריות בספטמבר 2023.
יש היסטוריה ארוכה של שאיפות דורסניות בקרב השחקנים הללו על חשבון ארמניה. זמן קצר לאחר הכרזת עצמאות מהאימפריה העות'מאנית ב-1918, הותקפה הרפובליקה הארמנית הצעירה על ידי טורקיה הכמאליסטית והצבא האדום של לנין בשנת 1920. הסכמי מוסקבה וקארס משנת 1921 קבעו את החלוקה הרוסית והטורקית של ארמניה, למרות שהרפובליקה, כולל נגורנו-קרבאך בגבולותיה, הוכרו על ידי ארצות הברית והליגה של אומות. אף על פי שאף אחד מהחתומים על האמנות הללו – האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, בהנהגתו של מוסטפא כמאל, ורוסיה, בהנהגתו של ולדימיר לנין – לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית באותה עת, האכיפה המתמשכת של אמנות אלה נשמרה מאז. אחיזתה בארמניה.
בשנת 2020, ייתכן שאותם שחקנים קיבלו עזרה מבפנים, דבר שראש ממשלת ארמניה, ניקול פאשיניאן, הודה לאחרונה במהלך נאום פרלמנטרי. הפסיביות ותגובתו הבלתי החלטית במהלך המלחמה חשפו כשל קריטי בהנהגה מצדו וכנראה הפכו אותו לחלק מזימה מתוכננת מראש, שעליה הודיע מפקד צבאו חודשים מראש. הכישלון שנבע מכך בהרתעת תוקפנות העניק לאזרבייג'ן ולשותפותיה, רוסיה וטורקיה, צוהר לפעולה נחרצת, וכתוצאה מכך אבדות טריטוריאליות עבור ארמניה, שהרסו את ההגנות של אומה זו ללא תקנה.
נוסף לאיבוד הזה באזור הוא מאבקה של שכנתה של ארמניה, גאורגיה, להדוף את רוסיה. בשאיפה ליישר קו הדוק יותר עם האיחוד האירופי, תושבי גאורגיה התמודדו עם מאמצים רוסיים מתמשכים, כולל התערבות בבחירות, להחזיק את גאורגיה בתחום השפעתה. גם כאן אזרבייג'ן – עם אוכלוסיית מיעוט ניכרת והשקעות בגאורגיה – שימשה פרוקסי. היו דיווחים שאזרבייג'ן סייעה למפלגת השלטון הפרו-רוסית של גאורגיה להישאר בשלטון באמצעות בחירות הונאה לכאורה.
המסדרון האסטרטגי המקיף את ארמניה וג'ורג'יה הוא צומת קריטי בין אירופה לאסיה, וליציבות או חוסר היציבות שלו יש השלכות מעבר לגבולות המקומיים. השתלטות רוסית יעילה על המסדרון הזה תעודד משטרים אוטוריטריים, כפי שניתן לראות בהיסטורית כאשר מעצמות שאפתניות נתקלות בהתנגדות לא מספקת. חוסר מעש מערבי בהגנות טריטוריאליות של ארמנית משולב עם תמיכה פושרת בשאיפות האיחוד האירופי הגאורגי – כישלונות המחזקים ביחד את החתירה של רוסיה לדומיננטיות אזורית.
הלקחים מ-1939 בולטים: פיוס וחוסר מעש מול תוקפנות מטפחים תנאים לסכסוכים רחבים יותר. על מעצמות המערב לתמוך בחוזקה בריבונות באזור, להבטיח שהשאיפות של ארמניה לשמור על שטחיה (כולל נגורנו-קרבאך) וששאיפותיה הפרו-אירופיות של גאורגיה יישמרו. תמיכה זו חייבת להתעלות מעל הרטוריקה, ומתורגמת לשותפויות דיפלומטיות, כלכליות וצבאיות קונקרטיות כדי להרתיע תוקפנות חדשה של רוסיה, טורקיה ואזרבייג'ן נגד ארמניה, שצפויה בקרוב, כעת לאחר שוועידת האקלים COP29 בבאקו הסתיימה.
בכך שהיא מאפשרת לארמניה ליפול טרף לשאיפות הרוסיות והטורקיות ללא התערבות בינלאומית חזקה, ובמקביל הזנחת מטרותיה הפרו-אירופיות של גאורגיה, מעצמות המערב מסתכנות לחזור על הטעויות החמורות של פיוס העבר. הצורך בפעולה נחרצת אינו רק עניין של יציבות אזורית אלא שאלה של שלמות אסטרטגית גלובלית. רק באמצעות תמיכה צלולה ונחושה יכולה הקהילה הבינלאומית למנוע חזרה היסטורית, ולהגן על האומות הללו מהשאיפות שאחרת היו מבקשות לשלוט בהן בנוף המזכיר בצורה מוזרה את אירופה שלפני מלחמת העולם השנייה.
ד"ר דיוויד א. גריגוריאן הוא עמית בכיר במרכז מוסבר-רחמני לעסקים וממשל בבית הספר לממשל קנדי באוניברסיטת הרווארד ועמית שאינו תושב במרכז לפיתוח גלובלי בוושינגטון הבירה.
