שתי טעויות שבוצעו לאחרונה של מנהיגים מערביים הם סימנים להעדר הקריטי של מנהיגות בעלת חזון, ברורה ומוכשרת. היעדרותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ב"פסגת השלום" של זלנסקי בשוויץ ויציאתו המוקדמת של ראש ממשלת בריטניה סונק מההנצחות של יום ה-D הם דוגמאות בולטות למנהיגות נעדרת בזמנים קריטיים. הראשון בחר להשתתף באירוע התרמה של קמפיין הוליוודי שבו גייס שיא של 30 מיליון דולר. האחרון בחר לדלג מוקדם על הנצחות של שנות ה-80ה' יום השנה ל-D-Day כדי לחזור למסלול הקמפיין ולראיונות לקראת הבחירות המוקדמות.
מפלגות הסטטוס קוו של המרכז ספגו מכות בבחירות לאיחוד האירופי בתחילת החודש, כאשר קולות ביקורתיים תפסו מקום. זה גרם למקרון הצרפתי להכריז על בחירות פרלמנטריות מהירות כדי להציל פנים. אפילו נציבות האיחוד האירופי, אורסולה פון דר ליין, נתקלת בהתנגדות בהתמודדותה לכהונה שנייה, תפקיד שנחשב פעם כנעל עבור מועמדים מכהנים. קנצלרית גרמניה שולץ ציינה לאחר הבחירות לאיחוד האירופי כי "לא מומלץ לאף אחד פשוט לחזור לעניינים כרגיל", אך זה מה שמנהיגי המערב עשו.
בתקופות של יציבות יחסית שבהן נושאים ארציים של פוליטיקה פנימית צורכים את תשומת הלב של ההנהלה ומנהיגות מוסחת מעת לעת אינה תוצאה מוגזמת, ניתן להתעלם מצעדים מוטעים. עם זאת, בתקופות של מהומה, שבהן נושאי מדיניות החוץ תופסים את מרכז הבמה ומאפילים על הפוליטיקה הפנימית, מנהיגות מבצעת חיונית כדי לנווט את ספינת המדינה, לבטח מחדש בעלות ברית ולהשאיר את היושבים על הגדר נוטים לצידך.
בבירות המערב אף אחד מהדברים לעיל לא נראה קיים. המלחמה המשתוללת במזרח אירופה מאיימת לכלות ולקטוע את נאט"ו בעוד המלחמה בעזה הורסת את המעמד המוסרי המערבי בעיני הדרום הגלובלי. כל אותו זמן, מנהיגות מערבית נראית חסרת החלטיות עם עמדות מדיניות חוץ חסרות איכות של חשיבה אסטרטגית ברורה.
מלחמת אוקראינה
הטעויות של ביידן וסונאק לא יכלו להגיע בזמן לא מתאים יותר, כאשר רוסיה נוטלת בבירור את העליונה במלחמתה באוקראינה ושיתוף הפעולה בין סין לרוסיה המוצגת לראווה לכל העולם בפגישת שרי החוץ של BRICS.
לגבי אוקראינה, המערב בראשות ארה"ב המשיך להכפיל את התמיכה באוקראינה. עם זאת במקום לתמוך באוקראינה עד הסוף, התמיכה המערבית הגיעה בקטנות, תחילה עם סנקציות, אחר כך כסף ונשק, אחר כך HIMARS, ואז טנקי קרב מערביים, עכשיו ATACMS לשימוש על אדמת רוסיה, עם מטוסי F-16 בקרוב. .
יש רק שלוש דרכים לקרוא את ההסלמה הזו במשך שנתיים ומעלה. ראשית, מנהיגי המערב תכננו ניצחון מהיר בעקבות סנקציות. כשזה לא קרה כמתוכנן, נראה שהם ממציאים את זה מאז ומתמיד. שנית, מנהיגי המערב מגלגלים את העולם באיטיות למלחמת העולם השלישית, מחשש מהסלמה דרמטית לטובת טפטופים של תמיכה כדי לא להפחיד את הציבור שלהם. שלישית, מנהיגי המערב אט אט מזהים את ההימור שלהם במזרח אירופה וכעת מצננים את תמיכתם בנציגם האוקראיני. אף אחת מהדעות הללו לא מעוררת אמון.
לא ברור איזה מהתרחישים נכון אבל זה לא מבשר טובות לעולם המערבי בכל אחד מהדברים לעיל. אם רוסיה תנצח באוקראינה, התוצאות עלולות להיות קטסטרופליות למוסדות המערב וליוקרה. האובדן עלול להעמיד בספק את הכדאיות ואת קיומו של נאט"ו, אך חשוב מכך "ההגמוניה והדומיננטיות המערבית" תתנפץ לנצח. ראש ממשלת אסטוניה, קאיה קאלאס, ציין במפורש כי "אין לנו תוכנית ב' לניצחון רוסי". ההימור של הכל או כלום הוא משחק עם ההימור הגבוה ביותר שדורש מנהיגות יוצאת דופן.
המלחמה המערבית נגד רוסיה באוקראינה, יחד עם מתחי סחר עצומים ומכסים דחפו את סין ורוסיה ל"ידידות ללא גבולות וללא אזורים של שיתוף פעולה". זה משהו שמתכננים אסטרטגיים אמריקאים הזהירו ממנו במשך עשרות שנים. מלחמת המכסים שהחלה תחת הנשיא טראמפ רק הסלימה עם מוליכים למחצה מתקדמים, שבבים ומכשירי EV, הנפגעים האחרונים בשורת הסחר.
תפיסת מדיניות החוץ מאסיה נראית כמו חוסר עמידה מול בירות ומנהיגים מערביים שחופרים במרפאותיהם בענייני ביטחון תוך נטילת פרוטקציוניזם והשבתת הגלובליזציה בחזית הכלכלית. זה סותר את חמשת העשורים הקודמים של מדיניות המערב. המבט מרחוק הוא של בלבול ותפיסה של חוסר יציבות.
הנוף מאסיה
ארצות הברית מוסחת מהסכסוכים באוקראינה ובעזה. זה לוקח רוחב פס גיאופוליטי רב ערך שיש לו השלכות על אזור אסיה-פסיפיק. אסיה תהיה המניע של צמיחה ושגשוג כלכליים עתידיים. סין כמעצמה המקומית אמורה להשתלט על אדרת ההנהגה אם ארה"ב לא תתחיל לפעול, ובקרוב. סין היא מדינת הייצור מספר אחת בעולם, העולה על הייצור בארצות הברית ובאיחוד האירופי ביחד. במהלך העשור הקודם, יוזמת החגורה והדרך של סין השקיעה טריליוני דולרים בתשתית לאזורים הצמאים להשקעה ולקישוריות. החזון של סין ברור, מוחשי ומספק יתרונות וזה מושך עוד ועוד מדינות לתחום ההשפעה שלה.
סקר מצב דרום מזרח אסיה חשף כי בקרב מדינות ASEAN, השפעתה של סין חרגה בהרבה מארצות הברית. בהשפעה כלכלית, סין הגיעה לכמעט 60% חביבות בעוד ארה"ב ב-14%. זה מאוזן על ידי 67% מודאגים מהשפעה כלכלית סינית ו-65% מקבלים בברכה את השפעתה של אמריקה. עם השפעה פוליטית סין נתפסת כמשפיעה ביותר, 44% וארה"ב, 26%. משיבים עם דעה שלילית עמדו על 73% עבור סין תוך שהם מברכים על השפעה פוליטית אמריקאית על 41%. כשנשאלו איזו מדינה הכי כדאי ליישר קו אסטרטגית בחרו המשיבים בסין ב-50.5%, בארה"ב ב-49.5%. זאת בניגוד מוחלט לשנת 2023 שבה סין עמד על 38.9%, ארה"ב על 61.1%. זה משקף את מדיניות הביטחון הבלתי יציבה והבלתי יציבה שהגיעה מוושינגטון בתקופת ממשל ביידן במלחמתו עם רוסיה באוקראינה ואת המדיניות הסותרת לכאורה בנוגע לסחר עם סין.
המגמות שצוינו לעיל הן חדות וברורות. ההשפעה הכלכלית והפוליטית של ארה"ב נשחקת במהירות והשריד האחרון של כוח והשפעה חזקים של ארה"ב – ביטחון – נמצא באותו מסלול.
לארצות הברית עדיין יש בסיס חזק של תמיכה תרבותית, כלכלית וחברתית ברחבי מזרח אסיה. כדי לגבות את זה, יש שורה של בריתות אמנה שמתחרדות על פני שרשראות האי הראשון והשני. בדרום מזרח אסיה, הפיליפינים בירכו על הקמתם מחדש של בסיסי צבא ארה"ב. אמריקה היא מעצמה צבאית ימית וחלל שעדיין יש לה מידה טובה של תמיכה, אבל זה הולך ופוחת במהירות.
כל האמור לעיל אומר שבעוד שהכוח וההשפעה של ארה"ב ומערב אולי הולכים ופוחתים בחלקים של העולם, יש בסיס לבנות מחדש ולהמריץ מחדש. עם זאת, מנהיגות חיונית כדי להעמיד חזון עם תוצרים ברורים ומוחשיים ל'טובת הכלל הגלובלית', שהיה סימן ההיכר של מנהיגות ארה"ב ב-20ה' מֵאָה.
פקיד אובמה לשעבר בן רודס כתב לאחרונה מאמר ב-Foreign Policy המהדהד את התחושות הללו. הוא קרא לכיול מחדש של מדיניות החוץ המבוססת על עולם פוסט-חד-קוטבי, שבו אמריקה והמערב צריכות ללמוד לבנות גשרים, למנף שותפויות, לחזק בריתות וללמוד מחדש את אמנות הדיפלומטיה. בעצם זה לזנוח את החד-צדדיות, האג'נדות המקסימליסטיות, ולהפסיק לנסות להפוך את העולם כפי שהיית רוצה אותו; במקום זאת, פעל בתוך הגבולות כפי שהוא. אכן מילים נבונות.
הנשיא טראמפ סימן לעולם את סופה לכאורה של תמיכת ארה"ב בסחר חופשי עולמי כאשר פרש את ארצות הברית מהשותפות הטרנס-פסיפיקית עם כניסתו לתפקיד ובעקבות כך ערער את ארגון הסחר העולמי. מאז אין חזונות אסטרטגיים גדולים. כל אותו זמן, סין ממשיכה להשקיע באופן מסיבי ביוזמת החגורה והדרך שלה, אשר מזרימה את הסחר והצמיחה בחזרה לבייג'ינג. כל זה אומר שיש חוסר היצע של רעיונות וחזון עם יתרונות מוחשיים למכירה לאסיה, שנותרה פתוחה לרעיונות ומנהיגות אמריקאית.
ארצות הברית היא המדינה המערבית היחידה והמעצמה האזורית המכהנת עם יכולת לתמוך ולדחוף את הכוח ההולך וגדל של סין. עם זאת, אסטרטגיה ברורה, קוהרנטית ואמינה חייבת להיות נוכחת על ידי מנהיגים שעומדים במשימה. אינטרסים לאומיים, לא יעדים פוליטיים קצרי טווח, חייבים לעלות לראש בקרב מנהיגי המערב. למרבה הצער, זה לא המקרה כרגע.
