כל זה היה חלום, חלום המפטוןהסרט התיעודי של הקולנוען על שחר תור הזהב של ההיפ הופ, מחייה את הארכיון האישי של יוצר הסרט. ב-1993, המפטון – שמסגננת את שמה במלואו באותיות קטנות כהומאז' לווי פעמון – למדה קולנוע באוניברסיטת ניו יורק ולקחה שיעור דוקומנטרי כשחזרה עם מצלמה למגזין המקור, שם עבדה בעבר כעיתונאית מוזיקה. מפגישות צוות ועד ביקורי אולפן למקומות בילוי עם חברים, המפטון לכדה שיחות זרימות חופשיות והערות מנותקות מכוכבי ההיפ-הופ המתפתחים, כולל כריסטופר וואלאס, הידוע יותר בתור The Notorious BIG, שאמר לה, "פשוט תצלמי אותי אמא!"
הגישה הבלתי מוגבלת של המפטון היא לב ליבו של הסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל טרייבקה, ומציע לצופים מידע ממקור ראשון על איך נראה הז'אנר הרבה לפני ימי השנה לאבני דרך (כמו ה-50 בשנה שעברה) והמדיה החברתית. "לא היו לנו טלפונים עם מצלמה, אז אנשים היו פחות חשופים. הם פחות רגילים להצטלם", אמר המפטון יריד ההבלים.
מציג הופעות מאת אייס טי, Mobb Deep, Guru, ו ניקי ד', כל זה היה חלום נותן לקהל מבט אינטימי על אמנים על סף הכוכבים הבינלאומיים. "אם אי פעם תוכל להכניס אנשים למרחב שבו הם קצת שוכחים שהמצלמה דולקת, שבו הם באמת הם עצמם, אז אני חושב שהגעת לנקודה המתוקה הזו", אמר המפטון.
המפטון דיבר איתו לאחרונה יריד ההבלים על התהליך שמאחורי הפיכת הצילומים שלה, שהיא מתארת כ"עידן בענבר", לסרט דוקומנטרי.
ראיון זה עבר עריכה ותמצית לצורך הבהירות.
יריד ההבלים: הסרט מתחיל בקריינות שלך – "תן לי לספר לך משהו על היפ הופ, מיתוס ופיתוי. על קמיקזה קפיטליסטים שבמקרה היו בני נוער". זה כל כך יפה.
חלום המפטון: כלומר מא ג'יי זי יצירה שעשיתי עבורה אווירה. השורה בפועל הייתה, "תן לי לספר לך משהו על סוחרי סמים," ושיניתי את זה ל"היפ-הופ". זה היה האלבום השני של ג'יי זי, ועשיתי יצירה, כנראה אחד הדברים הטובים ביותר שכתבתי אי פעם, עבור אווירה מגזין, שנקרא "החיים".
כל הזמן קיבלתי משוב מהסיבוב הראשון שלי שאנשים צריכים יותר ממני בו – כאילו, זה לא היה החזון שהיה לי. חשבתי שזה יהיה במידה רבה vérité; לא רציתי ללכת ולדבר. לא רציתי להסביר יותר מדי אנשים שחורים עבור קהלים שאינם שחורים, או אפילו להסביר היפ הופ עבור קהלים שאינם היפ הופ. ניסינו למצוא דרך לעשות טוב יותר (קול אובר). העורך שלי, דיוויד פיינברג, מי שלא הכיר אותי מאז או ככותב, הלך לאתר dreamhampton.com וקרא את העבודה שלי, וזה היה הוא והמפיק השני שלי, סלומה (הרלימה)– הם היו אלה שהיו כמו, "בואו נשלב את הכתיבה שלך." זה אפילו לא היה הרעיון שלי. הכתובת הייתה קיימת, וזה היה מדהים איך היא משתרעת.
מה היה התהליך מאחורי איסוף כל הצילומים וחיבור סיפור?
הכל היה בשתי קופסאות. עוד בשנת 93, הייתי סטודנט לקולנוע של ניו יורק. אז כל הזמן הזה שהיתה לי קריירת כתיבה, בערך, הייתי אומר שביליתי הרבה יותר זמן בארגון, כמו כמארגן עממי בשנות ה-90, מאשר כסופר. מעולם לא כתבתי, כאילו, כל כך הרבה, אבל תמיד הייתי יוצר קולנוע. זו סוג של עדות לכך.
היו לי את הקטע הזה מהשיעור הזה שעשיתי על יצירת סרטים דוקומנטריים, והכל היה בקופסה. החלטתי אז — נטשתי את הפרויקט, מכל הסיבות. גדלתי וההיפ הופ לא, וזה קרה בשלב מוקדם. בהחלט עד שביגי נהרג, 1997, אני בסוף שנות ה-20 לחיי; אני אמא; אני אפילו לא מקשיב התוצאה (אלבום של Fugees מ-1996). עד כדי כך אני לא בעניין של היפ הופ. הכל פשוט ישב בשתי הקופסאות האלה. כמובן שידעתי שיש לי את הצילומים של ביגי; רשיתי חלק מזה בעבר. אבל שכחתי שיריתי בגורו; ידעתי שיש לי לְחַטֵט– זכרתי את זה לגמרי. אבל היו כל כך הרבה דברים ששכחתי שיש לי.
הסרט מתמקד במה שחלקם עשויים לתאר כתור הזהב של ההיפ הופ. האם הייתה סיבה מיוחדת לכך?
זה בדיוק כשצילמתי. היה לי את השיעור הזה ב-1993.
הסרט הראשון שעשיתי מבית הספר לקולנוע היה תסריט. אני עושה מככב קצר אוונג'אנו אליס-טיילור ו ישמעאל באטלר; זה נקרא אני אלי. זה הלך לסאנדנס. זה היה קטע תסריט על בריאות הנפש ומישהו שחושב שהוא מוחמד עלי. כאילו, אפילו הקריירה שלי כיוצר סרטים דוקומנטריים היא קצת מקרית; זה באמת נובע מהאקטיביזם שלי. אבל אז היה לי שיעור דוקומנטרי, וחשבתי שאגיש קטע על המקור מגזין כי עבדתי שם 18 חודשים כשהייתי בן 19. לא הייתי שם ב-93'. לא עבדתי שם שנים, אבל חשבתי שאעשה את היצירה הזו, והמשיכו להעיף אותי מהחדר בכל פעם שדברים יצאו טובים. וחשבתי, לא ככה עובד סרט תיעודי. וביגי, שגרה מעבר לפינה ממני והייתה חברה שלי, אמרה, "יו, רק תצלמי אותי, אמא!" וכך התחלתי לצלם את ביגי.
הייתי אומר שזה השחר של עידן הזהב, כי זה לפני שביגי מוציא את האלבום הראשון שלו וקצת אחריו. ואני חושב שאתה יכול לטעון לעוד עידן זהב. אני מבוגר מספיק כדי לומר, ובכן, אמצע שנות ה-80 היו סוג של עידן זהב – Public Enemy, ראקים, (קול) G Rap, מלח-נ-פפה, MC Lyte. בשבילי זה תור הזהב האמיתי שלי. אבל זה השחר של מה שעומד להיות השתלטות עולמית. ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לזה – כאילו, אף אחד מאיתנו לא היה מוכן לגודל ההיפ הופ, למסחריות, לסוג של Motown-ification של זה, כאילו זה יהיה בכל מקום.
מה אתה מקווה שהצופים ייקחו משם לאחר צפייה בסרט שלך?
זו מאוד וריטה, מה שאומר שאתה אמור להיות רק ברכיבה מהסוג הזה, שלפעמים זה מרגיש אינטימי ולפעמים מרגיש מביך. יש מקרים שבהם אני נבוך ממני בת 23 או בת 24, ויש מקרים שבהם אני ממש גאה בבחורה ההיא שדיברה בחזרה. ולפעמים אני אומר, אתה לעזאזל מפלרטט עכשיו? למה אתה מצחקק? מה לא בסדר איתך? ויש מקרים אחרים שבהם אני אומר, אלוהים אדירים, אני כל כך שמח שנשארת באותו הרגע ושאלת שאלה, או אפילו השארת את המצלמה מתגלגלת. אז פשוט כללתי את הכל, אתה יודע, יבלות והכל. זה רק נועד להיות מניה. אני לא צריך שתיקח מזה כלום. אם אתה מתעניין ביצירת סרטים, מה זה אומר לעשות סרט דוקומנטרי, מה זה אומר לעשות משהו מלבד ראשים מדברים, אז זה יכול להיות סרט שאתה רוצה להסתכל עליו. אם אתה מתעניין באחד מהאנשים האלה, באמנים האלה – ולא רק באמנים האלה, אלא אם אתה מתעניין באיך זה נראה כשאמן נמצא במגפה של סוג מסוים של תהילה והצלחה, או אפילו גורל מסוים, אז ככה זה נראה.
אם הייתי רוצה להגיד משהו עם הסרט, זה יהיה רק הפתק זעיר זה, שהוא שדיברנו בחזרה עם האנשים האלה בזמן אמת – לפחות הייתי. המיזוגניה והסקסיזם לא היו משהו ש-30 שנה מאוחר יותר, היינו כמו, "אוי אלוהים, זה היה כל כך דפוק". דיברנו בחזרה, הנשים בדור. וזה לא רק העיתונאים — זה מה רוקסן שנטה עושה כמו, כמו, ילד בן 13; היא מדברת בחזרה לגברים. לעולם לא נוכל לדבר על שנאת נשים, לא רק בהיפ-הופ אלא בתרבות שלנו, כבלתי מבוקרת. לא, זה לא היה מסומן. אנחנו מדברים אחורה בזמן אמת. ראית את הסרט, אתה יודע שזה לא קשור רק לזה. יש רגעים כאלה, אבל זו לא איזו תזה שלי.
יש קול אובר אחד שבו אתה אומר, "למדתי להיות מעריץ ומבקר." אתה יכול בבקשה להגיד לי איך הצלחת לעשות את זה?
ביקורת מופשטת בעצם לרגש שמישהו מרגיש כשהוא נמצא בקצה הקצה של הביקורת. ביקורת אמנויות אמיתית אפילו לא נועדה לשכלל; זה נועד לחקור, להעמיק, להקשר, להיסטוריזציה. ביקורת אמנויות אמיתית צריכה להיות עיסוק ברמה הגבוהה ביותר. לא משנה מה זה – אם אתה עוסק בטלוויזיה בריאליטי, כל אחד יכול לעשות סיכום. אני צופה ב-HGTV כל הזמן, ועלה בדעתי שיש, כאילו, השרשור האוונגלי הזה שעובר על כל התכניות ב-HGTV, או בערך 90% ממנו. מדי פעם יש מארח קווירי או זוג קווירי, אבל לרוב אלה הנוצרים האלה, אולי ימניים, שיש להם לפחות ארבעה ילדים. אז זה גרם לי לומר, צפיתי באופן פסיבי בתכנות הזה ב-HGTV כי זה, כאילו, מה שהייתי רוצה לעשות כדי לגרום למוח שלי לנוח. אבל אפילו זה צריך להיות מעורב ברמה קריטית. אז זו הביקורת בעיניי. מדובר בחקירה; מדובר בקונטקסטואליזציה; מדובר בהיסטוריזציה; זה עניין של סיבוך של דבר. אז אני חושב שהביקורת הזו חשובה מאוד. כשזה מגיע לאמנות, אני עוסק בה כי אני אוהב אותה. גם אם אני לא אוהב את האמן המסוים.
מה היית אומר לגרסה של עצמך שהוא אותו סטודנט לקולנוע צעיר שמקליט את כל הצילומים עבורו כל זה היה חלום היום?
הייתי אומר משהו כזה ג'ולי דאש אמרו לי אז – לא להשמיע שמות, אבל, הלו?
שלום! אנחנו אוהבים!
ארתור יפו ופעם הייתי חברים ממש טובים, וכבר ראיתי בנות האבק. כשהקרנה הבכורה, יצאתי החוצה וג'ולי הייתה בחוץ במסדרון, סוג של צעד. גם לי יש את זה; אני לא אוהב לראות את הסרטים שלי עם קהל. אבל בכל מקרה, היא הייתה במסדרון, ואני אמרתי, "ג'ולי, אני חלום. אני החבר של AJ ו-yada yada," והצגתי את עצמי ואמרתי לה, "אני מרגישה שאני מתבאס". אמרתי, "אני סטודנטית לקולנוע, אבל איכשהו נפלתי לקריירת הכתיבה הזו", והיא אמרה, "כל כך חשוב שיהיה משהו אחר כי זה כל כך קשה להקים סרטים. זה כל כך חשוב שיהיה לך משהו אחר שאתה גם יכול לעשות." ואני זוכר שהסתכלתי על (בכתיבה) כהסחת דעת, והייתי כאילו, אלוהים, העיתונות הזו של המגזין שאני עושה, אפילו לא סיימתי את NYU. כאילו, מעולם לא סיימתי ב-NYU.
אז פשוט הייתי אומר, ברגע הזה, זו תהיה אותה עצה שהייתי נותן לכל מי שהיה בתרבות התקשורת. אתה צריך גם לעשות משהו אחר, למרבה הצער. אז כמו המקף הרב שגילמתי אז, זה הרגיש כמו חוסר משמעת, אבל זה באמת היה העתיד והדרך קדימה.
