בעידן בו השיח הפוליטי נשלט על ידי מחזה, בומבסט וקידום עצמי בלתי נלאה, ארצות הברית יכולה ליהנות מהציניות השקטה והאינטרוספקטיבית של גרהם גרין האמריקאי השקטו קצת יותר מחודש לנשיאותו, הבית הלבן של דונלד טראמפ הוגדר על ידי רטוריקה תבערה, לאומיות נמרצת וריאל -פוליטיק עסקית, ולעתים קרובות עדיפות הצהרות נועזות על דיפלומטיה מדודה.
הרומן של גרין, שנקבע בימים הראשונים של מעורבותנו בווייטנאם, מציע סיפור זהירות על הסכנות של יהירות אמריקאית בחו"ל וסכנות ההתערבות המכוונות אך הפזיזה. בניגוד חריף לברוודו הרועש של סדר היום הראשון של אמריקה של טראמפ, הספקנות המאומנת של הרומן ועמימות מוסרית של הרומן מספקים נקודת נגד נחוצה-כזו שמעריכה ענווה על פני היבריס, השתקפות על התגובה והבנה עמוקה יותר של המורכבות העולמית על פני סיסמאות פשטניות. על ידי חיבוק השיעורים של האמריקאי השקטארה"ב עשויה למצוא דרך למתן את אמון יתר שלה ולגלות מחדש את מעלותיה של מנהיגות שקטה ומהורהרת.
בשום מקום לא היה המותג של טראמפ גולמי, דיפלומטיה עסקית בולטת יותר מאשר במפגש הבית הלבן הידוע לשמצה שלו עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. במקום להתייחס לזלנסקי כאל בעל ברית שזקוק, טראמפ ראה בו חייל פוליטי, וממנף סיוע צבאי בארה"ב בתמורה לטובות פוליטיות אישיות וגישה לזכויות מינרליות. מעשיו לא שיקפו את זהירותו הנמדדת של מדינאי אלא את האופורטוניזם החצוף של יצרנית הסופרת.
האמריקאי המכוער (1958) מאת ויליאם לדרר ויוג'ין בורדיק חושפים את אותו מותג של דיפלומטיה יהירה ומשרתת את עצמה. ביקורת נוקבת על כישלונות בארה"ב בדרום מזרח אסיה, היא מתארת גורמים אמריקאים כבלתי מושלמים לגבי תרבויות מקומיות, המזלזלות של מנהיגים זרים, ואובססיביים יותר לשלטון מאשר לדמוקרטיה.
ברומן, הדמות הכותרת מגלמת את הגרוע מהדיפלומטיה האמריקאית – יהירות, בורות וכישלון להתחבר לעצם האנשים שהם מבקשים להשפיע עליהם. זה מניח את חוסר היכולת של פקידי ארה"ב בדרום מזרח אסיה, ומדגיש את הניגודיות הקופחת בין אלה שמתנפנפים בהיבריס לבין מעטים הנדירים המצליחים באמצעות ענווה והבנה תרבותית. במקום להישמע לביקורת זו, טראמפ מציין את עצם המהות של "האמריקאי המכוער". מדיניות החוץ שלו מסומנת על ידי התעלמות מהותית מהדיפלומטיה, נטייה לעלבון ציבורי על משא ומתן שקט, ובורות מכוונת של המורכבות העולמית.
הטיפול של טראמפ בזלנסקי היה דוגמא לספר הלימוד ליהירות זו. בפגישתם הוא הקרין את ההתנשאות, וראה את זלנסקי לא כמנהיג האומה הנלחמת על הישרדות אלא כפי שציפה המבקש להפגין הכרת תודה. שיחת הטלפון הידועה לשמצה שלו לשנת 2019, תוך מיזוג סיוע צבאי באוקראינה החוקרת את ג'ו ביידן, הייתה עצם התגלמות הפוליטיקה הצינית והעסקית נידונה ב האמריקאי המכוערו במקום לבנות אמון ולחזק בריתות, טראמפ מינף את הכוח האמריקני לזרוע חזק של בעל ברית, תוך שהוא מעמיד את האינטרסים האישיים שלו מעל המחויבות של אמריקה ליציבות ודמוקרטיה עולמית.
כמה רפובליקנים, כמו נציג ארה"ב, דון בייקון והסנטור ג'יימס לנקפורד, שברו דרגות ממגה כדי לקרוע למשחק הצרחות המשרדי הסגלגל האורמיט בין טראמפ, סגן הנשיא ג'יי.די ואנס וזלנסקי. בייקון גינה את המפלגה כמבוכה על הבמה העולמית, והזהיר כי התנהגות פזיזה כזו מערערת אותנו באמינות בנות בריתה. לנקפורד הדהד את החששות הללו, וטען כי הוצאת מנהיג בזמן מלחמה המבקש תמיכה רק מבטלת את רוסיה ומחלישה את הנהגת ארה"ב. ביקורתם משקפת אי נוחות הולכת וגוברת בקרב הרפובליקנים הממסדים בנוגע לגישה של מדיניות החוץ השגויה של טראמפ.
מעבר לפגיעה בבריתות בארה"ב, הצגתו של טראמפ של בורות סטטראפילנטית משמשת רק לחיזוק דמותו של האמריקני המכוער – מנהיג נמרץ, יהיר שמציב בעלות ברית, מתעלם מדיפלומטיה ומנכר שותפים גלובליים. במקום להקרין כוח באמצעות מנהיגות אסטרטגית, ההתפרצות שלו הציגה אימפולסיביות ואי הבנה מהותית ביחסים בינלאומיים, ובידוד עוד יותר את ארצות הברית על הבמה העולמית.
"יום רע למדיניות החוץ של אמריקה. אוקראינה רוצה עצמאות, שווקים חופשיים ושלטון החוק. זה רוצה להיות חלק מהמערב. רוסיה שונאת אותנו ואת הערכים המערביים שלנו. עלינו להיות ברור שאנחנו עומדים לחופש, "שלח בייקון הודעת טקסט הגבעהו
פעולות הממשל הנוכחי עומדות בניגוד מוחלט למנהיגות המוצגת ב האמריקאי השקטשם המורכבות והענווה המוסרית עולים על אידיאולוגיה עיוורת ושאיפה המשרתת את עצמה. גיבורו של גרין, פאולר, מייצג גישה ספקנית עייפה עולמית לענייני חוץ-כזו שמכירה בגבולות ההשפעה האמריקאית ואת ההשלכות הבלתי מכוונות של התערבות. נייר הכסף שלו, פייל, מגלם את האידיאליזם התמים אך ההרסני של מדיניות החוץ של ארה"ב, משוכנע כי מעשיו אצילים אפילו כשהם מובילים לכאוס. עם זאת, טראמפ חסר אפילו את האלטרואיזם המוטעה של פייל; במקום זאת, גישתו לדיפלומטיה נותרה מעוניינת עצמית גרידא, ללא התחשבות בתוצאות ארוכות טווח או שיקולים אתיים.
הטיפול של טראמפ באוקראינה הוא סמלי של כישלון רחב יותר – כישלון להבין שהמנהיגות דורשת יותר מאשר סדוק, כי כוח אמיתי לא בא מכפייה אלא מהאמון, וכי העולם מורכב מדי מכדי להיות מופחת לעסקות וסיסמאות פשוטות.
ארצות הברית צריכה וראויה לה הרבה יותר ממנהיג רם ופזיז נוסף שמשגשג על מחזה על חומר. הוא זקוק לאמריקאי שקט-מנהיג שמאפס את ניואנסים של הכוח, מקשיב ככל שהם מדברים ומבין שההשפעה האמיתית מגיעה באמצעות חוכמה ואיפוק, לא מפוצצת ואינטרס עצמי.
ההשלכות של גישה זו היו עמוקות. היחס המזלזל של טראמפ כלפי בעלות ברית ותפיסתו העסקה על הדיפלומטיה החלישו את מעמדה הגלובלי של אמריקה, מה שמקשה על בניית קואליציות ולקדם ערכים דמוקרטיים בחו"ל.
עדיין יש זמן שהממשל החדש הזה ילמד לאמץ את שיעורי הרומן של גרין ולדחות את יהירותו של האמריקני המכוער. רק אז היא יכולה להחזיר את סמכותה המוסרית ולהחזיר את תפקידה כמנהיג עולמי אחראי.
ג'יימס בורטון הוא עמית בכיר שאינו תושב במכון למדיניות החוץ של ג'ונס הופקינס SAIS, ומחבר שיגור מים סין הדרומי: ניווט אל קרקע משותפת.
