מדען מוח חישובי משתמש בגישה מתמטית כדי לנתח דחיינות, לזהות את הדפוסים והגורמים השונים שלה כמו שיקול דעת מוטעה בזמן והגנה על האגו. המחקר מתמקד ביצירת אסטרטגיות מותאמות אישית כדי להפחית התנהגות רחבה ומזיקה זו, תוך שיפור הפרודוקטיביות והרווחה הנפשית כאחד.
הבנת הסיבות מאחורי הדחיינות שלנו יכולה לעזור לנו להחזיר את הפרודוקטיביות.
דחיינות, עיכוב מכוון אך מזיק של משימות, מתבטא בצורות שונות. סאהיטי צ'בולו ממכון מקס פלנק לקיברנטיקה ביולוגית משתמשת במסגרת מתמטית מדויקת כדי לנתח את הדפוסים השונים והגורמים הבסיסיים שלה. התובנות שלה יכולות לסייע ביצירת אסטרטגיות מותאמות אישית לטיפול בבעיה זו.
"למה לא עשיתי את זה כשעוד היה לי זמן?" – בין אם מדובר בהגשת מיסים, עמידה בדדליין בעבודה או ניקיון הדירה לפני ביקור משפחתי, רובנו כבר תהינו מדוע אנו נוטים לדחות משימות מסוימות, גם לנוכח השלכות לא נעימות. מדוע אנו מקבלים החלטות שמזיקות לנו – בניגוד לדעתנו? זו בדיוק חידת הדחיינות. דחיינות, עיכוב מכוון אך בסופו של דבר מזיק של משימות, לא רק פוגע בתפוקה, אלא גם נקשר לשורה של בעיות בריאות הנפש. אז בהחלט כדאי לשאול מדוע לתופעה המדוברת הזו יש כל כך אחיזה בנו – ומה היא בעצם.
"דחיינות היא כינוי גג להתנהגויות שונות", אומר מדען המוח החישובי סאהיטי צ'בולו ממכון מקס פלנק לקיברנטיקה ביולוגית. "אם אנחנו רוצים להבין את זה, אנחנו צריכים להבדיל בין הסוגים השונים שלו." דפוס נפוץ אחד הוא שאנחנו נוגדים בהחלטות שלנו: אולי נוכל, למשל, להפריש ערב להחזר המס, אבל כשיגיע הזמן אנחנו צופים בסרט במקום. משהו אחר קורה כשאנחנו לא מתחייבים לזמן מלכתחילה: אולי אנחנו מחכים לתנאים הנכונים. הדפוסים האפשריים של דחיינות הם אינספור: מההתחלה המאוחרת ועד נטישת המשימה באמצע הדרך, צ'בולו סיווג את כולם וזיהה הסברים אפשריים לכל אחד מהם: הערכה לא נכונה של הזמן הדרוש או הגנה על האגו מפני כישלון פוטנציאלי הם רק שניים מהם.
המוח קצר הראייה
האם סיווג כזה באמת יכול לעזור לך לעשות דברים? צ'בולו משוכנע שהבנה מדויקת מתמטית של המנגנון הפועל הוא הצעד הראשון להתמודדות עם זה. היא ממסגרת את הדחיינות כסדרה של החלטות זמניות. מה בדיוק קורה, למשל, כשאנחנו קובעים את הצהרת המס שלנו ליום שישי בערב אבל אז נכנעים לפיתויי שירות סטרימינג? דרך אחת לחשוב על קבלת החלטות היא שהמוח שלנו מוסיף את כל התגמולים והעונשים שאנחנו מצפים לקבל מההתנהגויות האלטרנטיביות: צפייה בסרט או ביצוע ניירת מעצבנת. באופן טבעי למדי, אז הוא בוחר את דרך הפעולה שמבטיחה להיות הכי נעימה בסך הכל.
אבל האם הכיף של ערב סרט גובר על המורת רוח בעונש כבד על אי-הגשה? יש פרט אחד חשוב: השלכות בעתיד הרחוק משוקללות פחות על ידי המוח בסיכומו של תוצאות חיוביות ושליליות. במידה מסוימת, זה נורמלי ואפילו שימושי; אחרי הכל, העתיד הרחוק יותר טומן בחובו אי ודאות. "רק כשאנחנו מייחסים ערך מוגזם לחוויות בהווה ולא מספיק לאלה שנמצאים יותר קדימה", מסביר צ'בולו, "מדיניות קבלת החלטות כזו הופכת במהירות לבלתי מסתגלת".
סתם עצלן?
עד כאן התיאוריה. כדי ללמוד דחיינות בחיים האמיתיים, צ'בולו התעמק במערכי נתונים גדולים שסיפקו אוניברסיטת ניו יורק. הנתונים הראו יומן של סטודנטים שנדרשו להשתתף במספר מוגדר של שעות של ניסויים במהלך סמסטר. חלקם נפטרים מהמשימה מיד; אחרים חילקו אותו באופן שווה על פני מספר שבועות – ובוודאי, אחרים התנערו ממנו עד שהיה כמעט מאוחר מדי. צ'בולו הפעיל סימולציות כדי לשחזר את התנהגותם. אילו הסברים, היא שאלה, יוכלו להסביר בצורה הטובה ביותר דפוסים שונים של דחיינות?
זה עשוי להיות מפתה להטיל את האשמה על העדפת המוח שלנו לפעילויות מתגמלות מיד. אבל בהחלט יש עוד במשחק: לכל דפוס של איך הסטודנטים בניו יורק דחו את המשימה שלהם, צ'בולו מצא מספר הסברים אפשריים. "אי ודאות היא גורם מרכזי נוסף בדחיינות", היא מדגישה. זה יכול להיות הכישלון לחזות כמה זמן נצטרך לחשוף את כל הקבלות על הוצאות שניכויות. אבל חוסר ודאות יכול להיות גם חוסר אמון ביכולות שלנו או ספק אם המשימה עוזרת לנו להשיג את המטרות שלנו.
צ'בולו בטוח שהבנת דחיינות כסדרה של החלטות זמניות וזיהוי היכן ומדוע אנחנו בדרך כלל עושים תפנית לא נכונה יכולה להודיע להתערבויות: אם אתה מגלה, למשל, שהמוח שלך קצת מוטה מדי לסיפוק מיידי, גורם לעצמך קצר- תגמולים לטווח עשויים לעזור. אלה שנוטים לזלזל בזמן הדרוש לעבודת הרטינה שלהם יכולים לנסות להציב לעצמם יעדים שנקבעו בזמן. ואם אתה מוצא את עצמך נוטש את המטלות שלך במהירות, אולי תרצה להימנע מסביבות שמסיחות את הדעת.
לא משנה באיזו קטגוריה של דחיינות אתה נופל (וכמעט בטוח שאתה נופל בחלקן לפעמים): לא, אתה לא סתם עצלן. להכיר בכך ולסלוח לעצמך על דחיינות בעבר היא צעד ראשון טוב לקראת יותר פרודוקטיביות.
