בעידן שבו טכנולוגיה מחברת אותנו בדרכים שלא דמיינו, סיפורם של משפחת ליקוב הרוסית, שחיה בבידוד מוחלט במשך 40 שנה, נשמע כמו סיפור מעולם אחר. מסע ההישרדות והבדידות שלהם מציב ניגוד חד לחיים המחוברים והחיים המהירים של היום.
המשפחה ליקוב: חיים מנותקים מהעולם
בעמקי יער סיביר, משפחת ליקוב חיה חיים ששעברו את גבולות הדמיון עבור רבים מאיתנו כיום. לפני ארבעה עשורים, צוות גיאולוגים סובייטיים מצא את ביתם המוסתר של המשפחה, ומרגע זה היה זה המפגש הראשון של המשפחה עם העולם החיצון מאז שנסוגו אל תוך המדבר.
האב של המשפחה, קרפ ליקוב, ברח אל היער באמצע שנות ה-30 יחד עם אשתו אקולינה ושני ילדיהם הקטנים, סווין ונטליה. בריחתם הייתה צעד desperate להימלט מהרפלקציות של רדיפות; אחיו של קרפ נורה למוות על ידי חיילים סובייטיים, דבר שדחף את המשפחה לחפש מקלט רחוק מהישג ידה של הציוויליזציה.
עדות להתמדה ולפשטות
החיים של משפחת ליקוב היו עדות אמיתית לכוח ההתמדה האנושי. הם שרדו בקצה החברה, לבשו בגדים שעשו בעצמם ממספוא ובתי עץ, וצרכו תפריט שהיה לעיתים קרובות קרוב לרעב. חייהם היו מלאים בפשטות, עם ציד וקריאת ספר תנ"ך עתיק כבילוי עיקרי.
מעניין לציין כי ילדי המשפחה, כולל שניים שנולדו בתוך היער (דימיטרי ואגפיה), לא ידעו דבר על העולם מחוץ לביתם ביער. הם לא היו מודעים לאירועים היסטוריים גדולים כמו מלחמת העולם השנייה ולא פגשו אדם מחוץ למשפחתם.
העולם חודר
הגילוי של המשפחה הביא אותם לאור הזרקורים, אך משפחת ליקוב בחרה להישאר במקום המבודד שלה. לצערנו, החלטה זו הובילה למותם של רוב חברי המשפחה בתוך מספר שנים ממועד הגילוי. קרפ ליקוב חי עד גיל 90 ונפטר ב-1988, והותיר אחריו את בתו הקטנה ביותר אגפיה, שהיא עדיין חיה כיום ביערות ה-טייגה.
סיפור של נזיר מודרני
המשך קיומה של אגפיה ליקוב ביער הוא תזכורת מרגשת לסאגה המדהימה של המשפחה. חיים במקום יותר נעים מעט, היא מהווה את הקישור האחרון לסיפור של בידוד, אמונה והישרדות על אף כל הקשיים.
בעולם שבו הקישוריות חשובה יותר מכל, סיפור משפחת ליקוב הוא תזכורת חדה לכך שלפעמים החיים, כשהם מפושטיים למרכיביהם הבסיסיים ביותר, מציעים הרבה אפשרויות שלא היינו מייחסים להם חשיבות. הסיפור הזה מעורר בנו שאלות על מה באמת חשוב להישרדות ומה אנחנו שומרים מתוך הרגל או רצון. אמנם סיפורם קיצוני, אך הוא מעורר שיקול דעת על חיינו והמורכבות שאנחנו נדרשים להתמודד איתה מדי יום.
