בשלב מסוים במהלך הערב הראשון של הוועידה הלאומית הדמוקרטית, איפשהו בין הודאות הקרקע לבין ג'סי ג'קסון מחווה, עלה בדעתי כמה יחסית מעט אנשים לבנים ראיתי בתוכנית. הם היו שם, כמובן, ועד סוף הלילה, דוברים לבנים נראו, אם לא רוב, אז לפחות ריבוי. אני לא יודע אם היום הראשון הזה נראה כמו אמריקה, אבל זה בהחלט נראה כמו מה שאנשים שמשתמשים בביטוי "נראה כמו אמריקה" מדמיינים את המדינה. גל של בדיחות עצבניות הציף את הצ'אטים הקבוצתיים השונים שלי. שמחתי לתרום, אבל האמת היא שאני מאהב לא לוחם, ובכך מאמין באמת ובתמים במשמעות של הסמלי כמשהו מעבר למניפולציה פוליטית צינית. במקרה של DNC, הסמלים העידו על רוחב הקואליציה של המפלגה הדמוקרטית, כמו גם את גבולותיה. אולי זו הסיבה שביליתי את היומיים האחרונים בהזעת המחדל הגדול של המפלגה שטוענת לגיוון ככוחה.
העיר המארחת של ה-DNC היא שיקגו, שאזור המטרו שלה הוא ביתם של יותר פלסטינים אמריקאים מאשר בכל מקום אחר במדינה. אבל לא היית יודע את זה בהסתכלות באותו שלב. למרות פניותיהם של נציגים ופעילים פלסטינים אמריקאים, אף אמריקאי פלסטיני לא אמור לנאום בוועידה מהבמה המרכזית. אני חושד שזה בגלל מה שדובר כזה עשוי להרגיש נאלץ לומר. בתגובה לטבח שביצע חמאס באוקטובר האחרון, מדינת ישראל הרגה כ-40,000 פלסטינים. הכוונה מאחורי הקטל הזה הוכרזה בגלוי. "אנחנו נלחמים בחיות אדם", שר הביטחון הישראלי יואב גלנט אמר. "ואנחנו פועלים בהתאם". התנהגות בהתאם פירושה מחיקה של כשני אחוזים מכלל אוכלוסיית רצועת עזה, עובדה שאין להספיד מאז, לדברי נשיא ישראל. יצחק הרצוג"אין אזרחים חפים מפשע בעזה".
הפצצות ההרסניות ביותר שהגשימו את רטוריקה ההשמדה הזו ניתנות על ידי אמריקה, וליתר דיוק, על ידי ראש המפלגה הדמוקרטית. בפברואר, כנשיא ג'ו ביידן ביקשו להחתים את המועמדות של אותה מפלגה, פעילים במישיגן התגייסו לרישום מצביעים במדינה כדי לבדוק "לא מחויבים" כמחאה נגד הגיבוי של ממשל ביידן במלחמה. הקמפיין גרף 13% מהקולות והתפשט במהירות למדינות אחרות. לפי חוקי המפלגה הדמוקרטית, זה זיכה את התנועה הבלתי מחוייבת ל-29 נציגים, שנמצאים כאן בשיקגו כדי להפעיל את טענותיהם נגד מה שסומן, באופן משכנע, אפשר להוסיף, רצח עם.
ביום שלישי, המייסדים השותפים של Uncommitted עבאס עלאוויה ו ליילה אלבד אירח קבוצת רופאים שהיו בעזה כדי לדבר עם קבוצת כתבים על מה שראו. עלאוויה פתח בנימה אופטימית. "סגן הנשיא האריס עוסק איתנו בנושא הזה", אמר לעיתונות הנאספת. "אנחנו רואים בזה צעד בכיוון הנכון". אבל הוא ציין שבקשתם ל"קול פלסטיני" לעלות לבמה עדיין לא קיבלה "כן". עד כמה שהבקשה הזו חשובה, היא גם הייתה משנית למטרה הסופית של הקבוצה: "להפסיק לשלוח פצצות", אמר עלאוויה.
הרופאים שנאספו הואשמו בהעלאת ייבוא הפצצות הללו. העדות שלהם הייתה מחזקת. הם דיברו על קמפיין ש"הורס את החיים ואת כל מה שצריך כדי לקיים אותם", של "משפחות שלמות הושמדו". ד"ר תמי אבוגניים, שיקגואית, אמרה שכשהיא התאמנה בעזה במרץ, היא קיוותה לסיום מהיר. "אני זוכר שחשבתי שזה ייגמר בקרוב. זה חייב להסתיים בקרוב", אמרה. במקום זאת, התנאים רק החמירו. "כל ילד בודד ברצועת עזה סובל מתת תזונה או תת תזונה. כל ילד וילד זקוק לטיפול פסיכולוגי שהוא לא יקבל לאורך זמן".
ד"ר אחמד יוסף, רופא ילדים שעשה משמרות בבית החולים אל אקצא בעזה, סיפר לנו על יומו הראשון במפרץ הטראומה. "יכולנו לשמוע את הפצצות וידענו שהאנשים יגיעו לרסיסים", אמר. הוא תיאר אישה שהובאה עם כוויות במעל 70% מגופה, "גזר דין מוות במקום ללא גזה וללא מים". ואז הרופאים גילו – האישה בהריון. הוא דמיין את "האישה ההריונית יושבת בביתה עד שנפלה פצצה על ראשה". לאחר מכן, הוא אמר, "בכל יום היא חיה, עד יום מותה, היא סבלה מכאבים."
ראיתי אז שעלאוויה ואלבד בוכים בגלוי – וכך גם מספר רופאים. לקחתי את זה כעדות לאינטימיות של האלימות שפוקדת את עזה ומתפשטת כעת אל הגדה המערבית. משפחתה של אמו של אלבד היא מבית אור, כפר בגדה המערבית, שבו התנאים רק החמירו מאז פרוץ המלחמה. "כשאני מדבר עם בני הדודים ובני המשפחה שלי, הם רק מנסים לשרוד. אין להם חופש תנועה”, היא אמרה לי. "הם מנסים להוריד את הראש".
משפחתו של עלוויה היא מדרום לבנון, ואחד מזכרונות הילדות המובהקים שלו הוא הפצצות שהוטלו במהלך מלחמת 2006 בין ישראל לחיזבאללה. עבור רוב הלוחצים הוא ואלבד הקרינו עמדה דיפלומטית פתוחה כלפי מפלגה שנראתה מחזיקה אותם, ואת הקהילה שלהם, במרחק זרוע. אבל בסוף, במהלך השאלות והתשובות עם עיתונאים, הכאב פרץ. "הנשיא ביידן, אתה משקר לנו", אמר עבאס. "אתה משקר כשאתה אומר שאתה עובד להפסקת אש, אבל אתה שולח יותר ויותר פצצות שהורגות תינוקות… השאלה היא לנשיא ביידן, האם אתה רוצה שהמעשה האחרון שלך יהיה שליחת עוד פצצות כדי לפוצץ עוד ילדים ? זה מה שאתה רוצה שהמערכה האחרונה שלך תהיה?"
זהו ניסוח שתלוי בראיית פלסטינים, וחיים פלסטינים, באותה בהירות כמו כל חיי אדם אחרים. אחת הדרכים שבהן הבהירות והשוויון באים לידי ביטוי בחברה שלנו היא באמצעות האמנויות שלנו, התקשורת שלנו, הטקסים הציבוריים שלנו – טקסים כמו מוסכמות פוליטיות לאומיות. אולי יותר מבכל שנה אחרת, ה-DNC הזה דחק במחוזות הבחירה השונים שלו להדגיש את זהותם ואת הכאב הקולקטיבי שמחייה אותם. גזענות, לידה בכפייה, גניבת אדמה. זו הייתה תערוכה של מה שהחוקר הפלסטיני אדוארד סעיד כינה "ההרשאה לסיפור", וזו ההרשאה שהפלסטינים האמריקאים נדחו. הם שמעו את שמותיהם מוזכרים ברפרוף על ידי קומץ דוברים אך לא קיבלו את הזכות לומר את שמם בעצמם. אולי זה מחשש למה שעוד דובר אמריקאי פלסטיני יכול למנות. אני לא יכול לומר שהפחד אינו מוצדק.
בקיץ שעבר ביליתי עשרה ימים בטיול בארצות תחת שלטון ישראל. מה שראיתי היה מוכר להפליא. כי עד כמה שאבות אבותיי נולדו למדינה שבה אף אחד מהם לא היה שווה לאף אדם לבן, ישראל היא מדינה שבה אף פלסטיני לעולם אינו שווה לאף אדם יהודי. בישראל עצמה נפגשתי עם פלסטינים בעלי סמכות נומינלית, בעלי זכות בחירה. אבל בניגוד לבני ארצם היהודים, הפלסטינים הללו לא יכלו להעביר את אזרחותם לבני זוג וילדים. יתרה מכך, אפליה נגדם הייתה חוקית לחלוטין. לעתים קרובות הם היו נושא לגזענות מוחלטת, כמו כאשר נתניהו הזהיר את ארצו בבחירות 2016 כי "ממשלת הימין בסכנה. הבוחרים הערבים הולכים בהמוניהם לקלפיות".
הפלסטינים בגדה המערבית הכבושה דחוסים על ארכיפלג אדמה. שם הם נהנו מבחירות מקומיות דרך הרשות הפלסטינית. אבל הסמכות הזו עדיין כפופה לשלטון הישראלי, שהפלסטינים לא יכולים להצביע בעד או נגד. בינתיים, שכניהם, מתנחלים ישראלים, נהנים ממלוא היתרונות של אזרחות ישראלית. ואז יש את עזה, שהבהילה את תומכי זכויות האדם ופקידי בריאות הציבור הרבה לפני אוקטובר האחרון. במשך 17 שנים, תושבי עזה לכודים במצור המשתרע על פני אוויר, ים ויבשה. עזה נהוג להתייחס לכלא הפתוח הגדול בעולם, וכאן הוטלו כל כך הרבה פצצות אמריקאיות.
ישראל ומגיניה טוענים לא פעם שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אבל מה שראיתי היה אתנוקרטיה, שבה חצי מהאנשים הם אזרחים מהשורה הראשונה, והחצי השני הוא משהו פחות. וזו מערכת בחסות ובאישור ארצות הברית של אמריקה. האישור אינו סותר. במשך רוב ההיסטוריה שלה, גם אמריקה הייתה אתנוקרטיה בלבוש דמוקרטי. הניצחון לכאורה על השיטה הישנה ההיא, שאנו קוראים לה ג'ים קרואו, הוא אחד הסיפורים המרוממים ביותר שאמריקה מספרת לעצמה, כזה שהופעל שוב ושוב ב-DNC. כמה מוזר אני מוצא את זה שעם, שנפגע כעת על ידי מערכת דומה, שקרוביו נמחקים על ידי האלימות המופקרת של המערכת הזו, נמחק גם הוא מהבמה.
נכון ליום שלישי בערב, הנציגים הבלתי מחויבים עדיין היו מלאי תקווה. עלאוויה אמר לי שהם הצליחו לגייס בסך הכל 210 צירים למטרת הפסקת האש. האנרגיה מהתנועה שלהם הייתה מורגשת. במקורמיק פלייס ובמרכז המאוחד, זה היה נפוץ יחסית לראות אנשים בכאפייה עם התגית "דמוקרטים למען זכויות פלסטינים", והם היו מוקפים במבקרי כנסים סקרנים אחרים או בתקשורת. כשדיברנו בפעם האחרונה, עלאוויה עדיין קיווה שאחד הדוברים שהם הגישו יאושר. "עדיין לא קיבלנו לא." ה-DNC אישר לי שעדיין אין לא, אבל עדיין אין כן – נאמר לי ש"לא היה עדכון".
נכון ליום השלישי של ה-DNC, האישור הפלסטיני לקריינות עדיין היה בבחינה.
ספרו החדש של טה-נהיסי קואטס, The Message, יצא ב-1 באוקטובר וניתן להזמין אותו מראש כעת.
