צֶדֶק טימותי פאנקורט, לא שופט שמאבד בקלות את קור רוחו, התרגז. פנה ליועץ העומד מולו בבית המשפט העליון של לונדון, הוא התפרץ, "(אין) שאלה שזה יקרה".
היועץ, אנתוני הדסון, הוביל את צוות עורכי הדין המייצג רופרט מרדוק's News Group Newspapers (NGN) בתיק האזרחי שהוגש נגדם על ידי הנסיך הארי, הדוכס מסאסקס, ברגע קריטי בדצמבר, כאשר השופט החליט כמה ראיות ניתן לשמוע במשפט בן שמונה שבועות שייפתח ב-20 בינואר.
זה היה רגע נדיר של מתח גלוי בבית משפט שבו, לפי מנהג קדום, עורכי הדין היריבים מתייחסים זה לזה כ"חבר המלומד שלי" ופונים לשופט כ"אדוני", למרות שפנקורט אינו אדון, רק אדוני. טימותי.
הדסון ביקש לעכב את המשפט, והתלונן שאין מספיק זמן לצוות המשפטי של NGN להתכונן. "אני לא יודע אילו עדים יזומנו ומתי, אני לא יודע על אילו מסמכים הולכים להסתמך", אמר, על פי תמלילים שהושגו ונבדקו על ידי יריד הבל.
לשופט לא היה שום דבר מזה, והזכיר להדסון ש"לצדדים היו שנים להתכונן למשפט הזה".
הייתה לו נקודה. במהלכה ובמורכבותה, הסאגה ארוכת השנים הזו רכשה משהו מהטעם של הידועים לשמצה Jarndyce נגד Jarndyce ברומן של צ'רלס דיקנס בית קודר, תיק כה ממושך עד שהמתדיינים מתרוששים הדדית בזמן שעורכי הדין משמינים משכר הטרחה שלהם. (לפני שהיה סופר, דיקנס היה כתב בית המשפט באותו מתחם בלונדון והיה עד לטרפות דומות.)
הנרטיב כעת הוא, כמובן, בן עידן אחר ושונה בתכנון שלו. זה זמן רב היה ספק אם הארי יחזיק מעמד למשפט במקום להתפשר. כפי שהדסון עצמו הסביר לבית המשפט: "יותר מ-1,300 תביעות נסגרו. NGN הוכיחה שוב ושוב את נכונותה ליישב תביעות שהוגשו נגדה ויותר מאשר פיצוי ראוי לתובעים". נראה היה שהוא טוען שזה לא הגיוני מצידו של הארי לעשות את מה שהוא תמיד אמר שהוא מתכוון לעשות: לתת אחריות פומבית לאימפריית מרדוק לאחד הפרקים העלובים ביותר בתולדות העיתונאות הבריטית, שבהם פריצות ומה שנקרא "התלהמות" – השגת מידע באמצעים מטעים – היו בשימוש נרחב לכאורה כדי להפר את פרטיותם של ידועים בציבור ובניסיונות של קומפרומט נגד פוליטיקאים שנחשבו עוינים לאינטרסים של מרדוק.
עם זאת, כפי שהתברר, המקרה של הארי אינו כולל פריצת טלפון. הוא מצטט 30 מאמרים ו-20 אירועים, בין השנים 1998 ל-2011, שבהם הוא טוען שחוקרים פרטיים הפרו את פרטיותו. ביחד מדובר ב-16 ראשי ממשלה ו-23 עיתונאים. המקרה אכן כולל האשמות של הטרדות, במיוחד בסיפורים הטוענים לשימוש רגיל בסמים על ידי הארי שעורך דינו, דיוויד שרבורןאמר לשופט בדצמבר שהם לא נכונים, למרות שלפי שרבורן, רבקה ברוקס, המנכ"ל של עיתוני מרדוק באותה עת, הבטיח לארמון בקינגהאם שהם נתמכים בראיות.
אבל הפריצה עדיין מצוטטת על ידי התובע האחר שנותר שהמקרה שלו נכלל במשפט. טום ווטסוןחבר פרלמנט לשעבר של מפלגת הלייבור מאז הועלה לבית הלורדים כ"לורד ווטסון מיער ווייר", היה יריב בולט של הצהובונים של מרדוק. טענותיו מתארות את העלות הנטענת לו בדמות פעולות תגמול שננקטו נגדו. ווטסון נפרד מפוליטיקאים אחרים שהחליטו להתפשר, והתעקש, כמו הארי, שהוא רוצה משפט לטובת הציבור. אחד העדים שיוזמנו על ידי ווטסון הוא ראש הממשלה לשעבר, גורדון בראון, ושני הפוליטיקאים נחושים להוכיח את שותפותם של מנהלים בכירים.
ואכן, בקשתו של הדסון לעכב את המשפט לא הייתה קשורה לא לתביעות הארי או ווטסון, שבהן הפרטים מתוכננים היטב ומוסכמים בין הצדדים, אלא לשבועות הראשונים של המשפט שאינם כוללים את הטענות הללו.
במקום זאת, הזמן הזה יוקדש למה שמכונה במונח טכני תפל כ"בעיות כלליות". כאן טמון איום המוניטין האמיתי על אימפריית מרדוק – כמו פצצה מתקתקת.
שרבורן התעקש כל הזמן שהמשפט צריך להתחיל, לא רק עם המקרים הספציפיים, אלא בהסתמך על ראיות שנאספו במשך שנים של גילוי, וחשף שחדרי החדשות של הצהובונים של מרדוק פרסמו לכאורה פריצות, תקיפות וחוקרים פרטיים בהיקף כזה שהוא הפך לממוסד וכי, טען שרבורן, זה לעולם לא היה יכול לקרות ללא הידע וההכוונה של בכירי מרדוק. האשמה הזו זולגת ישירות אל האחרת: שברגע שהשערורייה נחשפה, הייתה קונספירציה לכאורה להרוס או להסתיר ראיות המתארות עד כמה היא הייתה נרחבת, ובאופן קריטי – להסתיר עד כמה הגיעה הידיעה עליה בעץ המנהלים. במונחים משפטיים קלאסיים: מי ידע מה ומתי ידע זאת?
זה הדבר האחרון שמרדוך והמנהלים הבכירים שלו רוצים שיקרה. הדסון הביע התנגדות חוזרת ונשנית לכך שהסוגיות הגנריות הללו משודרות בכלל, בטענה שהן אינן רלוונטיות למקרים הספציפיים של התובעים של הארי ו-ווטסון, וטען ששרבורן ניסה להפוך את המשפט "למשהו הדומה לחקירה ציבורית". ואז, בדצמבר, כשביקש את העיכוב, הוא התלונן שיש לו 200,000 עמודים של מסמכים לעיכול, רבים מהם הצהרות עדים. פנקורט, בתגובה, החזיר את הבעיה הזו להדסון ולצוות שלו: "הנאשם עשה עבודה רבה אבל הוא לא היה מכוון למדי בהפקת לוח זמנים מסובך ומפורט מדי".
פאנקורט כבר מזמן קיבל את העובדה שבאופן עקרוני, זה רלוונטי לאפשר לעורכי הדין של הארי לבנות תמונה של דרכי פעולה של הצהובונים. אבל הוא היה מעורפל בעיניים מה יאפשר לשרבורן להציג בראיות ומה לא. לכן היה זה בלתי נמנע שהדסון ייכשל בהצעתו ברגע האחרון למנוע מההאשמות להתפרסם.
וכך הוא שהמשפט ייפתח כמסע דרך קפסולת זמן יוצאת דופן הנמתחת עד 27 שנים, שבהן נראה שהשערורייה המקורית נעולה כעת בעולם העבר של התקשורת הישנה.
שני הצהובונים של מרדוק, יום ראשון חדשות העולם ו השמש, יומון, היו במירוץ לתחתית עם יריבים ב- דיילי מירור ו דיילי מייל. עיתוני מרדוק ניצחו את המירוץ הזה בקילומטרים, והפכו למכונות סקופ יוצאות דופן. אבל השוק לסנסציונליות קצרת תשומת לב התפרק יותר ויותר על ידי המדיה החברתית. תפוצת כל העיתונים הלאומיים בבריטניה צנחו ב-15 השנים האחרונות, אבל הצהובונים סבלו מהגרוע ביותר. ה חדשות העולם נסגר ב-2011 כתוצאה משערוריית הפריצה; ה שֶׁמֶששפעם נמכרה הרבה יותר מ-3 מיליון עותקים ביום, נמכרת כעת בסביבות 700,000, לפי ה-Press Gazette, למרות שהצהובון כבר לא חושף את המספר.
עבור השחקנים הראשיים שיוצגו במשפט, זה בטח מרגיש כמו להיות נוכחים בהוצאת הגווייה המרקיבה של חיה עליה רכבו פעם לגבהים גדולים, אבל עכשיו הלוואי שלא ידעו מעולם. אחד מאלה יכול להיות וויל לואיס, המוציא לאור והמנכ"ל של ה וושינגטון פוסט, שנטען כי הפנה מאמצים להעלים כמה מרשומות האימייל המחורבנות ביותר. אחר הוא פול צ'זברו, איש הכנף של לואיס באותה תקופה, שעומד כיום בראש קבוצת טובי מדיה בקליפורניה, חלק משגשג מעסקי הסטרימינג של מרדוק.
צ'זברו, כמומחית הדיגיטל המעשית במטה לונדון של אימפריית מרדוק במהלך האירועים המדוברים, מתגלה כעד מפתח במשפט. בדיון בדצמבר חשף הדסון כי במהלך שנות הגילוי, NGN הגיש שמונה הצהרות עדים נפרדות שלו וכי עורכי דינו של הארי רוצים לחקור אותו בחקירה נגדית למשך חמש עד שש שעות. (לואיס הכחיש כל עוול וכבר לא ידוע אם יקרא.)
אבל בסוף הכל, יש את האיש בראש, רופרט מרדוק. במאי האחרון, השופט פאנקורט הזהיר את שרבורן מפני מה שהוא כינה ציד גביעים – ללכת אחרי איל הון בן ה-93 באופן אישי, כאשר, כדברי השופט, זה "לא יוסיף דבר להאשמות שכבר הושמעו נגד מנהלים בכירים אחרים ב-NGN וההורה שלה. חברות."
אפשר לטעון שהשקפה זו היא קוצר ראייה סלחני לגבי האופן שבו פעל רופרט מרדוק מאז ומתמיד – אחרי הכל, הוא הסמכות האולטימטיבית מאחורי המיזם כולו, וזה בהחלט מרמז, כעניין של ממשל תאגידי, על רמה גבוהה של אחריות אישית.
מה שבטוח, המשפט ישליך אור חדש וצורב על שרשרת הפיקוד בעיתונים וישפיע באופן משמעותי על השקפותיו על מורשתו של מרדוק. הנזק והכאב האישיים שנגרמו לאלפים מהפריצה מעולם לא עוררו שום סימן של חרטה במרדוק, כמו גם זיהום זרם החדשות של פוקס ניוז. מרדוק לא עושה חרטה.
