כאשר שיחות השלום באוקראינה מתחילות לקרום עור וגידים, הנושא המתמשך של ביטחון אוקראינה נותר בלתי פתור ולוחץ. המורכבות סביב עמדתו הגיאו -פוליטית הרעועה של קייב מדגישות את ההכרח של פיתרון חזק ומתמשך לשמירה על ריבונותה – וזה כבר בא לידי ביטוי בתנוחת המשא ומתן של ממשלת אוקראינה.
בהקשר של ההיסטוריה האחרונה, אין זה מפתיע שחברות נאט"ו התגלתה כמקור האמין היחיד לסוגי ערבות הביטחון באוקראינה. הניסיונות הקודמים של מדינות המערב להבטיח את אוקראינה לא נפרו מהרתעת התוקפנות והבטחת יציבות לטווח הארוך; לדוגמה, ערבות ההפרעה במסגרת תזכיר בודפשט משנת 1994, שהיו אמורים למנוע את הסכסוך מאוד שאנו רואים כעת משחק. לעומת זאת, חברות נאט"ו, עם העיקרון היסודי שלה של ההגנה הקולקטיבית המפורשת בסעיף 5, מייצגת הבטחת אבטחה יותר ברזל, כזו שלא תואמת כל הסכם או מוסד בינלאומי אחר. נאט"ו נתפס אפוא לא כאופציה אסטרטגית, אלא כהכרח לקייב.
זה כמובן הכל היפותטי. לא משנה מה הרצון, מציאויות מעשיות ממשיכות לעמוד בדרך של החלום של אוקראינה לחברות נאט"ו. מאמר זה בוחן כיצד נאט"ו מופיעים בצורה כה בולטת במסע של קייב לביטחון, ואיך יכולה להיראות פשרה בסופו של דבר.
מסע ארוך שנים אחר ביטחון
מלחמת אוקראינה המתמשכת אינה התפתחות אחרונה, אלא היא חלק מרצף היסטורי ארוך שתוארך לפירוק ברית המועצות.
לאחר שאוקראינה השיגה עצמאות, היא ירשה את ארסנל הגרעין השלישי בגודלו בעולם, שהפך למרכיב מרכזי באסטרטגיית האבטחה המוקדמת של אוקראינה. קייב ביקש למנף את כלי הנשק הללו בתמורה לערבות אבטחה בטון מהמערב, ובמיוחד ארצות הברית.
