אירופה נאבקת לתפוס באופן מלא את המעבר ביחסי ארה"ב-אירופה תחת ממשל שני של טראמפ, והצורך הדוחק לחשוב מחדש על הנחות אסטרטגיות ארוכות שנים. מנהיגים ביבשת צריכים להיות מודאגים. ראשית, מדינותיהם נפלו מאחור בטכנולוגיה, אחר כך על הכלכלה, וכעת גם בפוליטיקה ומדיניות חוץ. כדי לשנות מגמה שלילית זו, אירופה חייבת סוף סוף לממש את חלומה המוכר ביותר להשיג אוטונומיה אסטרטגית ומדיניות חוץ אסרטיבית יותר.
אירופה נלכדת במודל מיושן
אירופה נלכדת עמוק בגישתו המשותפת מבוססת הערכים לדיפלומטיה ויחסים בינלאומיים, שם נאמנות לבעלות ברית ממלאת תפקיד מרכזי. היא פעלה זה מכבר במסגרת של רב-צדדיות, בניית קונצנזוס ושיתוף פעולה מוסדי, תוך הסתמכות על בריתות כמו נאט"ו והשותפות הטרנס-אטלנטית כדי לעצב את האסטרטגיה הגלובלית שלה. זו התיאוריה הליברלית של היחסים הבינלאומיים המופעלת בפועל.
עם זאת, גישה זו זרה לחלוטין לנשיא טראמפ, הרואה בדיפלומטיה באופן עסקי-כסדרה של עסקאות בהן כוח, מינוף ואינטרס לאומי מיידי חשובים הרבה יותר מאשר בריתות לטווח הארוך או ערכים משותפים.
הבעיה היא שאירופה לא יודעת לתפקד מחוץ למסגרת הרמנויטית ליברלית זו. היא נאבקת לעסוק בכיוון ריאליטיק טהור, שם לא ניתנות ערבויות ביטחוניות מתוך נאמנות אלא מתמקח על סחורות כמו. בניגוד לטראמפ, המשגשג בעולם של עשיית עסקות דו צדדית וחוסר יכולת לחיזוי, אירופה נותרה תקועה בפרדיגמה מבוססת כללים, מונעת אמון-כזו שטראמפ לא מכבד ולא עוקב אחריו.
זה משאיר את האיחוד האירופי במצב רעוע. היא מצפה ליציבות ולחיזוי מצד בני זוגו, אך טראמפ משגשג בשיבוש ומינוף. היא מבקשת ביטחון קולקטיבי, בעוד שהוא דורש הסדרי פרו קוו. ללא שינוי מהותי בחשיבה האסטרטגית שלו-כזה שמאמץ כוח קשה, הסתפקות עצמית ואוטונומיה אסטרטגית-סיכונים אירופים להתפרק בעולם בו השיטות המסורתיות שלה כבר לא מתנודדות.
מול אמריקה אכזרית יותר
המדיניות "אמריקה הראשונה" של טראמפ אינה אלא משבשת. נאט"ו מתמודד עם בדיקה כמו שמעולם לא, כאשר אירופה נדחתה – חלקם עשויים לומר דחפים – עונש לוקח אחריות רבה יותר על ההגנה שלה. בעוד שהשינוי הזה היה מזמן איחור ברבעים מסוימים, הטון הלוחם של טראמפ משאיר צלקות מתמשכות. מונח שני זה מעצים את הצורך באירופה לאחד את אסטרטגיות האבטחה שלה, במיוחד לאור מלחמת אוקראינה ואיומים פתוחים לתפוס את גרינלנד.
אירופה נותרה קשורה עמוק לדרך המבוססת על ברית בעלת עסקים ודיפלומטיה. ובכל זאת, היא צריכה בדחיפות להתמודד עם המציאות החדשה: בעלות ברית מסורתיות כמו ארצות הברית של טראמפ ככל הנראה אינן עוד שותפים אמינים. יחד עם זאת, מה שנקרא יריבים כמו סין ורוסיה יכולים להפוך לבעלות ברית אסטרטגיות-לפחות במונחים כלכליים.
האמת הקשה היא שגישתו האפסית, העסקה של טראמפ מתייחסת לאירופה יותר כמו מתחרה מאשר בן זוג. במקום לתעדף מערכות יחסים ארוכות שנים, הוא דורש ויתורים כלכליים, הוצאות הביטחון עולה ועסקאות סחר המועילות באופן לא פרופורציונאלי לארצות הברית. לעומת זאת, גז רוסי זול, נפט, פחם ומינרלים קריטיים, יחד עם השקעות סיניות וגישה לשוק הצרכנים העצום שלו, יכולים לספק דחיפה נחוצה לכלכלה הנאבקת של אירופה.
בעוד שלא ניתן להתעלם מחששות פוליטיים וביטחוניים, הישרדות כלכלית מגיעה ראשונה. אם וושינגטון תמשיך בדרך של לאומיות כלכלית והזנחה אסטרטגית, לאירופה אולי אין ברירה אלא להגדיר מחדש את בריתותיה על סמך אינטרסים פרגמטיים ולא על נאמנויות מיושנות.
נוף גיאו -פוליטי חדש
מדיניות החוץ הבלתי צפויה של טראמפ היא מחדש את הגיאופוליטיקה העכשווית. התפעלותו ממנהיגי החזקים והסקפטיות של בעלות ברית מסורתיות משאירה את אירופה מפקפקת במקומה בסדר עולמי משתנה, ובהרחבה, את ביטחונה לטווח הארוך.
בין אם מדובר בהגנה, סחר, אקלים או דיפלומטיה, אירופה עומדת בפני אתגר מונומנטלי: כיצד למקם את עצמה כשחקן אוטונומי עמיד בזירה הגלובלית. השיעור מהנשיאות הראשונה של טראמפ ברור – אסטרטגיות תגובות לא יחתכו אותו. אירופה חייבת להתכונן באופן יזום לעולם בו היא לא יכולה לקחת לנו התאמה כמובן מאליו.
תחת טראמפ, פעולת האקלים קיבלה מושב אחורי במדיניות ארה"ב, כאשר הסכם פריז ננטש. עבור אירופה, שהציבה שינויי אקלים בלב סדר היום שלה, החלטתו של טראמפ למשוך את ארצות הברית מהסכם האקלים בפריס מסבכת את המאמצים העולמיים להתמודד עם חירום האקלים. האם אירופה יכולה להוביל את האישום בלבד, או שתמצא בעלות ברית חדשות בהיעדר שיתוף פעולה ומימון בארה"ב? כאן אנו רואים בהצהרותיו האחרונות של שי ג'ינפינג ניסיון מצד סין למלא את המרחב הזה ולמצב את עצמו כבעל ברית אמין לאירופה.
המאבק של אירופה לעצמאות אסטרטגית
בליבה, האתגר של אירופה בתגובה לנשיאות טראמפ שנייה זו טמון בחוסר האוטונומיה האסטרטגית המתמשכת שלה. בעוד שהרטוריקה של הסתמכות עצמית התחזקה בבריסל ובכל בירות לאומיות, תרגום מילים לפעולה משמעותית הוכיח חמקמק. האיחוד האירופי, למרות עוצמתו הכלכלית והשפעתו הפוליטית, נותר נשען עמוק על ארצות הברית לצורך ביטחון, יציבות כלכלית ומינוף דיפלומטי עולמי.
קח, למשל, את הנכונות הקודמת של טראמפ להטיל מכסים על סחורות אירופאיות, מפלדה לחקלאות, ואת השיתוק שלאחר מכן שגרם לבירות אירופה. תהליכי קבלת ההחלטות המקוטעות של האיחוד האירופי-שבהם 27 המדינות החברות חייבות להתיישר עם תגובה-גורמות להאט להתנגד מהלכים כאלה. זה מסמל את הצורך בממשל חדש בתהליך קבלת ההחלטות של האיחוד.
בינתיים, היעדרו של כוח צבאי אחיד משאיר את אירופה תלויה בנאט"ו, שם הסטטיסטיקה המאוחדת ממלאת תפקיד גדול. הספקנות של טראמפ כלפי מימון נאט"ו והערותיו הסתמיות על אי ההגנה על המדינות החברות חשפו עוד יותר פגיעות זו.
בבסיס הקושי של אירופה הוא מתח בסיסי: שאיפתו לפעול כעוצמה עולמית לעומת התלות ההדדית העמוקה שלה עם ארצות הברית. אפילו כאשר האיחוד האירופי דוחף לעצמאות רבה יותר באזורים כמו הגנה וטכנולוגיה, הוא נאבק להתגבר על חטיבות פנימיות, ומאזן בין האינטרסים של מדינות גדולות יותר כמו גרמניה וצרפת נגד מדינות אחרות כמו פולין ומדינות הבלטיות המקרבות קשרים קרובים יותר לארה"ב.
איומי גרינלנד של טראמפ מדגישים את חוסר האיזון הזה. האסרטיביות שלו אינה רק מבחן דיפלומטי – זו פרובוקציה שמדגישה את חוסר היכולת של אירופה להתנגד באופן מכריע על איומים כאלה. עד שהאיחוד האירופי יפתח אסטרטגיית הגנה משותפת חזקה יותר ויגוון את שותפויותיה הכלכליות והאנרגיה, הוא יישאר פגיע למהלכים חד צדדיים של וושינגטון.
בשורה התחתונה? על אירופה להתגבר על הפיצול הפנימי שלה ולנקוט צעדים נועזים לעבר אוטונומיה אסטרטגית. עם זאת, עדיין יש לתרגם אותה ליכולות מבצעיות, מדיניות קונקרטית ופעולה מתואמת בין המדינות החברות. ללא התקדמות מוחשית בהגנה, עצמאות אנרגטית וחוסן כלכלי, האיחוד האירופי מסתכן שנשאר צופה בעולם המעוצב יותר ויותר על ידי מאבקי כוח והחלטות חד צדדיות.
אך האם אירופה מוכנה לעלות לאתגר של טראמפ 2.0? מבחינה פוליטית, כלכלית, ומבחינה צבאית, התשובה היא לא. האיחוד האירופי נותר חלוק מדי, תלוי יתר על המידה בארצות הברית, ומחויב יתר על המידה לפרדיגמות דיפלומטיות מיושנות כדי לאזן את "אמריקה ראשונה" ביעילות. אלא אם כן מנהיגים אירופאים מסתגלים במהירות, מחזקים את התחרותיות הכלכלית שלהם ויכולות ההגנה שלהם, וחיבקו גישה פרגמטית יותר, הסומכת על עצמה,, אירופה מסתכנת בצד בעולם הנשלט יותר ויותר על ידי פוליטיקה של כוח.
