ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2024 הצית מחדש את הדיונים העולמיים על מדיניות החוץ של ארה"ב, במיוחד כלפי אסיה. כאזור המסומן על ידי מתחים גיאופוליטיים ודינמיות כלכלית, אסיה היא מרכזית באסטרטגיה של ארה"ב, שתמשיך להיות מעוצבת על ידי היריבות המתמשכת בין ארה"ב לסין, היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה והצורך להבטיח שותפויות חזקות עם בעלות ברית כמו יפן, דרום קוריאה והודו. חזרתו של טראמפ לנשיאות עוררה חששות והשערות שגישתו "אמריקה תחילה" עשויה להוביל לשינויים במדיניות ארה"ב. עם זאת, בעוד שהטון והטקטיקה של טראמפ עשויים להיות שונים מקודמו, הכיוון הבסיסי של מדיניות החוץ של ארה"ב באסיה לא צפוי לראות שינויים גדולים.
המשכיות זו נובעת בעיקר מההסכמה הדו-מפלגתית שהשתרשה על הממשלים האחרונים, והדגישה את הצורך לאזן את ההשפעה הגוברת של סין ולשמור על יציבות בהודו-פסיפיק. גם מנהיגים דמוקרטיים וגם רפובליקנים ראו יותר ויותר את אסיה כמרכזית באינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב, פרספקטיבה שהתבצרה בתוך מוסדות הביטחון הלאומי ומדיניות החוץ. הרטוריקה והצהרות המדיניות של טראמפ משקפות מחויבות ברורה למטרות אסטרטגיות משותפות, מה שמאותת על המשכיות ביעדים, למרות שהממשל שלו עשוי לרדוף אחריהם בגישה אסרטיבית יותר, במיוחד במדיניות סחר וכלכלית.
במהלך הקמפיין לנשיאות, טראמפ הדגיש שוב ושוב עמדה נחרצת נגד סין, המשקפת את המשך הגישה הקשוחה שנקט במהלך כהונתו הראשונה. בנאומיו, טראמפ הגדיר את סין כיריבה העיקרי של אמריקה, והאשים את בייג'ין ב"נוהלי סחר לא הוגנים", "גניבת קניין רוחני", ומה שלטענתו הוא חוסר אחריות בנוגע למגיפת COVID-19. הוא תיאר תוכניות "להחזיר מקומות עבודה לאמריקה" ולהפחית את התלות הכלכלית בסין, במטרה לחזק את הייצור והייצור המקומי. השפה האיתנה של טראמפ משקפת את הרגשות שהושמעו מעבר לקווי המפלגה, שכן גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים רואים בהשפעתה הגוברת של סין איום קריטי על האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של ארה"ב. על ידי התכנסות סביב סוגיית סין, טראמפ מנצל קונצנזוס לאומי במקום לסטות מהכיוון המדיניות שכבר הופעל על ידי ממשלים קודמים.
ממשל ביידן הניח מסגרת מקיפה למעורבות ההודו-פסיפיק, המתמקדת בחיזוק בריתות עם מדינות באזור. גישה זו כללה יוזמות כמו דיאלוג הביטחון המרובע ("הרביעייה") עם יפן, אוסטרליה והודו, וכן חיזוק התחייבויות ההגנה כלפי דרום קוריאה ויפן. ביידן גם נקט בצעדים לחיזוק איגוד מדינות דרום מזרח אסיה (ASEAN) כשותף קריטי, במטרה להתמודד עם ההתרחבות הכלכלית והצבאית של סין באמצעות אמצעי ביטחון קולקטיביים ושותפויות כלכליות אזוריות. גישתו של טראמפ צפויה להתבסס על הבריתות הללו, במקום לפרק אותן. טראמפ, למרות נטייתו לחד-צדדיות, כנראה יכיר בערך האסטרטגי של בריתות כאלה בהשגת מאזן כוחות באזור.
בנוסף, ארה"ב התקדמה לעבר "ניתוק" כלכלי מסין, מדיניות שטראמפ דגל בה ושזכתה למשיכה משמעותית במהלך מגיפת ה-COVID-19. עם פגיעויות שרשרת האספקה שנחשפו על ידי המגיפה, חלה דחיפה חזקה יותר בארה"ב להפחית את התלות בייצור סיני. ממשל ביידן יזם צעדים כמו חוק ה-CHIPS והמדע כדי להחיות את הייצור המקומי של מוליכים למחצה, מגזר שבו סין הפכה לשחקן דומיננטי. חזרתו של טראמפ עשויה להאיץ את המאמצים הללו, שכן הוא הבטיח להטיל מכסים גבוהים יותר על סחורות סיניות ולתמרץ חברות אמריקאיות להחזיר משרות ייצור לאמריקה. גישה זו מתיישבת עם מטרה דו-מפלגתית גדולה יותר להגן על הביטחון הכלכלי של ארה"ב מפני מה שנתפס כסין יותר ויותר אסרטיבית ותחרותית.
הדגש של טראמפ על הגנה על משרות ותעשיות בארה"ב מפני איומים נתפסים עולה בקנה אחד עם גישה פופוליסטית, אך הוא אינו נבדל באופן משמעותי משינויי המדיניות האחרונים שיזמו שני הצדדים. למעשה, עמדתו האגרסיבית של טראמפ עשויה לחזק יוזמות שהחלו תחת ממשל ביידן, כולל גיוון שרשרת האספקה והשקעות בתשתיות שיש להן השלכות על האינטרסים של ארה"ב באסיה. חשוב לציין שמדיניות ארה"ב כלפי אסיה מונחית ביסודה על ידי ההכרה שביטחון כלכלי וצבאי קשורים זה בזה, במיוחד כאשר מתמודדים עם מתחרה אסטרטגית כמו סין.
יתר על כן, המשמעות האסטרטגית של אזור הודו-פסיפיק חורגת מאג'נדות נשיאותיות אינדיבידואליות בשל תפקידו הקריטי בסחר עולמי, נוכחות צבאית ואבטחת אנרגיה. ארצות הברית שומרת על נכסים צבאיים משמעותיים באזור, כולל בסיסים ביפן, דרום קוריאה וגואם, שכולם מסייעים להרתעת תוקפנות ולהבטחת חופש ניווט במים שנויים במחלוקת כמו ים סין הדרומי. טראמפ, במהלך כהונתו הקודמת, הדגיש את "חופש הניווט" כאבן יסוד במדיניות החוץ של ארה"ב, במיוחד במים שבהם סין רודפת תביעות טריטוריאליות. ההתמקדות ככל הנראה של טראמפ בהרתעה צבאית באסיה תתאים באופן הדוק עם יעדים ארוכי שנים של הבטחת נתיבים ימיים פתוחים ומאובטחים, המשקפת קונצנזוס רחב יותר על שמירה על ההשפעה האמריקאית באזור.
נקודת שונות פוטנציאלית תחת הנהגתו המחודשת של טראמפ יכולה להיות הטון של התקשרויות דיפלומטיות. בעוד ביידן רדף מולטילטרליות והעדיף ערוצים דיפלומטיים, טראמפ עשוי לחזור לסגנון עסקה יותר, תוך שימת דגש על עסקאות כלכליות ומשא ומתן ישיר. לדוגמה, מערכת היחסים של טראמפ עם מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און עשויה להופיע מחדש כאסטרטגיה, במטרה לנהל משא ומתן על פירוק מגרעין באמצעות דיפלומטיה אישית. עם זאת, מטרת המדיניות הבסיסית – הגבלת האיום הגרעיני של צפון קוריאה – נותרה ללא שינוי, ומדגישה כי בעוד ששיטותיו של טראמפ עשויות להשתנות, היעדים האסטרטגיים עקביים.
סביר להניח שחזרתו של טראמפ תשנה את היעדים הרחבים הללו מכיוון שהכוחות המבניים המעצבים את מדיניות החוץ של ארה"ב באסיה מונעים על ידי אינטרסים ארוכי טווח ולא העדפות מנהיגות אינדיבידואלית. ההתמקדות המתמשכת במאבק בסין, חיזוק בריתות אזוריות והגנה על ביטחון כלכלי מצביעה על אסטרטגיה עמידה שחורגת מהקווים המפלגתיים. לדוגמה, למרות הבדלי הגישה, הן ממשל טראמפ והן ביידן נתנו עדיפות לברית Quad, והכירו בה כפורום חיוני לשיתוף פעולה אסטרטגי בהודו-פסיפיק.
למעשה, בעוד שהסגנון של טראמפ עשוי להביא אסרטיביות מחודשת או ישירות ליחסי ארה"ב-אסיה, המטרות הבסיסיות של מדיניות החוץ של ארה"ב צפויות להישאר קבועות. אופי התלות ההדדית של גורמים כלכליים, ביטחוניים ודיפלומטיים באזור יוצר בסיס יציב שכל ממשל, ללא קשר למפלגה, ביקש לשמור. עמדה מדיניות זו כלפי אסיה מעוצבת עוד יותר על ידי ההבנה שהשפעתה באזור זה חיונית ליציבות ולביטחון העולמיים. כשטראמפ יחדש את מנהיגותו, הוא יירש מסגרת מדיניות המוטבעת עמוק בתוך מוסדות ארה"ב ומיואמת למטרות דו-מפלגתיות, ותחזק את התפיסה שגישתה של וושינגטון לאסיה, למרות שינויים בסגנון, תחזיק מעמד.
