הייתי בטוח קמאלה האריס עמד לנצח. הייתי משוכנע שיהיה לה מנדט. אבל עכשיו, שבוע אחרי יום הבחירות, אני יכול להודות שטעיתי. חלק גדול מהשיפוט השגוי שלי נבע מהזלזול דונלד טראמפ והיכולת שלו להתחבר לקהל הבוחרים ולעשות פריצות משמעותיות מעבר לבסיס שלו. חלק מהדברים הגיעו גם מהשאיפה האישית שלי – חוסר היכולת שלי לשמוע דברים שלא רציתי לשמוע וסירובי התקיף לבחון מחדש את התיאוריה שלי לגבי המקרה. אני רוצה ללמוד מכל הטעויות האלה. אז הנה כמה ממה שטעיתי במחזור הבחירות של 2024.
ממש לא חשבתי שהצבעה בכרטיסים מפוצלים היא תופעה אמיתית בשנת אדוננו, 2024. אחרי הכל, בעידן שלאחר טראמפ של מפלגנות עמוקה וקיטוב, איך האסטרטגיה יכולה להיות הגיונית? ובכן, רק תסתכל על שלוש מדינות שדה הקרב שבהן זכו טראמפ והמועמד הדמוקרטי לסנאט. רובן גאלגו לקחה את אריזונה עם 50% מהקולות, בין האריס (46.7%) לטראמפ (52.3%); אליסה סלוטקין השיג מושב בסנאט של מישיגן עם 48.6%, מעט מעל האריס (48.3%) ומתחת לטראמפ (49.7%); ו ג'קי רוזן הגנה על כיסאה עם 47.9% בנבאדה, שבה זכה טראמפ ב-50.6% ל-47.5%. במילים אחרות, נראה שכמה מצביעי טראמפ באריזונה, מישיגן ונבאדה הצביעו עבור הדמוקרטים בקלפי; ייתכן שאחרים השאירו את החלק התחתון של הכרטיס ריק, מה שעלול לדכא את ההצבעה בקלפי הרפובליקה הדמוקרטית. (שלא לדבר על, כמה מצביעים תמכו בטראמפ ו זכויות הפלות.) ביחד, כל זה מראה שהמותג טראמפ, לפחות במדינות אלה, נראה חזק יותר מהמותג GOP.
כל הזמן חשבתי שהמפלגה הרפובליקנית תחזור לשגרה – שאנשים אוהבים ליז צ'ייני ושאר הקאדר של Never Trump יחזירו את הרפובליקנים לארץ מיט רומני וג'ון מקיין. בזמן שרציתי שזה יקרה, הספינה הזו הפליגה עכשיו. תנועת MAGA אכלה את ה-GOP, וה-GOP קיבלה בשמחה את הכוח ש-MAGA העניקה להם. עם זאת, הטראמפיזם לא בהכרח מתרחב. טראמפ ניצח ב-2024, אבל אנשים שהתחזו לטראמפ במדינות מתנדנדות לא: אגם קארי, ראשית, הפסיד כעת הן במרוץ המושל והן במרוץ הסנאט באריזונה, בעוד מארק רובינסון נפגעה בכמעט 15 נקודות במירוץ המושל של צפון קרוליינה, בעוד טראמפ נשא את המדינה. ואל תשכח, רון דסנטיס הופצץ בפריימריז של הרפובליקה הדמוקרטית עשה את הרושם הטוב ביותר שלו מטראמפ.
חשבתי שההחלטה של מסע הפרסום של טראמפ להכפיל גברים שאינם בעלי השכלה מכללה תהיה טעות. אבל הבוחרים האלה בעצם עשה להופיע במספרים גדולים. בהקשר הזה, גם האסטרטגיה התקשורתית של הנשיא לשעבר השתלמה מאוד: הוא הוציא טונות של פודקאסטים (הכל מ ג'ו רוגןזה ל תיאו פוןזה ל האחים נלק'), תוך שהוא עושה מעט מדיה מסורתית בהמשך הדרך – עזיבה גדולה מהדירות הקבועות שלו פוקס ניוז בשנת 2016. התקשורת המסורתית, כך נטען בקמפיין שלו, לא הזיזה את המחט; הפודקאסטים עשו זאת. והם בטחו באינסטינקט הזה על בסיס סיסמה פשוטה: "מקסם את הגברים ותחזיק את הנשים".
לא ממש הבנתי עד כמה באמת המתחם התקשורתי-תעשייתי של טראמפ מטופש. אנשי התקשורת של MAGA מדברים אנשי טראמפ; הם לא מדברים אל הקוראים של ה ניו יורק טיימס אוֹ ה וושינגטון פוסט. והם לא צריכים, כי לטראמפ יש מספיק בסיס; הוא רק צריך להביא אותם לשם כדי להצביע. הציטוט הזה מפוליטיקו, המבוסס על סקר של NBC, סיכם את זה בצורה יפה: "בקרב אנשים שקיבלו את החדשות שלהם מ'עיתונים', ביידן ניצח 70-21. בין האנשים שקיבלו את החדשות שלהם מ'יוטיוב/גוגל', טראמפ הוביל 55-39". השמאל מודאג או לא נוח מהרעיון של תקשורת מפלגתית. אין לו גם טביעת רגל זהה לזה של הימין ברשתות החברתיות, מה שמגביר תוכן מפלגתי. לכן, כאשר הבוחרים נכנסים לרשתות החברתיות, רבים מהם מופנים באופן שיטתי לתוכן ימני.
תומכיו הקשים של טראמפ בוודאי מאמינים שהוא יעשה הרבה מהדברים שהוא אומר שיעשה, בעוד שאחרים, אולי בגלל שהם מתייחסים אליו כאל סלבריטי, מיישמים סטנדרט אחר שבו הוא לא בהכרח אחראי לדברים שהוא אומר. כְּמוֹ ניל ניוהאוס, סוקר רפובליקני, אמר ל- פִּי, "אנשים חושבים שהוא אומר דברים למען ההשפעה, שהוא מציק, כי זה חלק ממה שהוא עושה, השטוק שלו. הם לא מאמינים שזה באמת הולך לקרות". נראה היה שאחרים הוקסמו באופן בלתי מוסבר מכשליו המוסריים. כפי שאמר אחד המצביעים The Philadelphia Inquirer: "הוא טוב ורע. אנשים אומרים שהוא דיקטטור. אני מאמין בזה. אני מחשיב אותו כמו היטלר… אבל הצבעתי עבור האיש".
חשבתי שהסקרים מעריכים את טראמפ יתר על המידה. אבל אם כבר, הם היו תַחַתלהעריך את טראמפ (בדיוק כמו שעשו ב-2016 וב-2020). הסקרים חזו מרוץ מרווחי שגיאות שבו הסיכויים היו בגדר הטלת מטבע. ובהרבה מדינות סווינג, זה היה מירוץ מרווחי שגיאות. כפי שדיווחה MSNBC, "במישיגן, הממוצע של 538 העלה את האריס ב-1 וממוצע ה-RCP העלה אותה ב-0.5. התוצאות מראות שטראמפ, המנצח הצפוי, עלייה של 1.4". המספרים גם (נכון) הצביעו על כך שהדמוקרטים עם הקלפיות יצליחו יותר מהחלק העליון של הכרטיס. אבל בסופו של דבר, הסקרים עדיין העריכו במידה ניכרת את הכוח הכולל של טראמפ להסיע את אנשיו לקלפי – במיוחד כאשר הוא עצמו נמצא בקלפי. כשטראמפ לא בקלפי, הבחירות נוטות להתנהל בצורה שונה מאוד.
לפי מספר מדדים, ג'ו ביידןכלכלתה זכתה להצלחה – במיוחד בהשוואה למדינות אחרות העשירות בעולם. האבטלה בארה"ב נותרה נמוכה, בעוד ששוק המניות שאג והאינפלציה התקררה. עם זאת, הדמוקרטים התקשו להעביר את ההצלחות של הממשל, וביסוד, אנשים ראו את מחירי הסחורות עולים והאשימו את הממשל הנוכחי. ראוי גם לציין שבעולם, הבוחרים זעמו על הסטטוס קוו. רוחות נגד התפקיד היו תופעה אמיתית בכל מקום מבריטניה ועד גרמניה. הבוחרים זעמו על אינפלציה, נגיף הקורונה, אי שוויון בעושר והגירה. חלק גדול מהבחירות האלה היה פשוט ביטוי של זעם על המפלגה בשלטון.
בסופו של דבר, פשוט התקשיתי להאמין שהבוחרים לא ימצאו שדברים כמו 6 בינואר והשפה הסמכותית של טראמפ פוסלים. האמנתי שלבוחרים יהיה אכפת יותר מהפלות ודמוקרטיה מאשר להם. לא הערכתי את הכוח של הסלבריטאי שטראמפ עדיין צריך להכריע את שאר המערכת הפוליטית. תראה, יש כבר הרבה הערות על מה שהדמוקרטים היו צריכים לעשות – מהסתמכות על טקטיקות או שפה שונות – ויהיו עוד הרבה ככל שהמפלגה תחשיב את עתידה. אבל בשבילי, רציתי לקחת צעד אחורה, למצוא דרכים ללמוד מהנחות היסוד שלי, לפני שמתקדמים.
